משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות ערכים וחרמים

הלכות ערכים וחרמים פרק א

א  הערכים--הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר "איש, כי יפליא נדר--בערכך נפשות, לה'" (ויקרא כז,ב); לפיכך חייבין עליהן משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), ו"לא תאחר" (דברים כג,כב), ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג).

ב  ומצות עשה לדון בדיני ערכים, כאשר מפורש בתורה; ואחד האומר ערכי עליי, או האומר ערך זה עליי, או ערך פלוני עליי--נותן הערך, לפי שני הנערך, והוא הדבר הקצוב שבתורה, לא פחות ולא יתר.

ג  וכמה הוא הערך:  אם היה הנערך בן שלושים יום או פחות, אין לו ערך; והאומר עליו, ערך זה עליי--הרי זה כאומר ערך כלי זה עליי, ואינו חייב כלום.

ד  היה מבן אחד ושלושים יום עד בן חמש שנים גמורות--ערך הזכר חמישה שקלים, והנקבה שלושה שקלים.

ה  משייכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים--ערך הזכר עשרים שקלים, והנקבה עשרת שקלים.

ו  משייכנס בשנת אחד ועשרים יום אחד עד שישלים שנת שישים--ערך הזכר חמישים שקלים, והנקבה שלושים שקלים.

ז  ומשייכנס בשנת אחת ושישים יום אחד עד יום מותו, אפילו חיה כמה שנים--ערך הזכר חמישה עשר שקלים, והנקבה עשרה שקלים.

ח  [ד] כל השנים האלו, מעת לעת מיום הלידה.  וכל השקלים--בשקל הקודש, והוא משקל שלוש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור; וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע, כמו שביארנו בהלכות שקלים.

ט  [ה] טומטום ואנדרוגינוס--אין להם ערך, שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית; לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר, ערכי עליי, או שהעריכו אחר--אינו חייב כלום.

י  [ו] הגוי נערך, אבל אינו מעריך.  כיצד:  גוי שאמר ערכי עליי, או ערך ישראלי זה עליי--לא אמר כלום; וישראל שאמר ערך גוי זה עליי, או ערך פלוני הגוי עליי--נותן לפי שני הגוי הנערך.  וכן המעריך את החירש ואת השוטה--חייב, ונותן לפי שניו.

יא  [ז] העבד--נערך ועורך, כשאר ישראל; ואם ייפדה ויהיה לו, ייתן ערך שנדר.

יב  [ח] אחד המעריך את היפה הבריא, ואחד המעריך את הכאור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומה או גידם ויש בו כל מום--נותן לפי שניו, כמו שקצוב בתורה.

יג  [ט] הדמים, אינן כערכים.  כיצד:  האומר דמיי עליי, או דמי זה עליי, או דמי פלוני עליי--אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו, או טומטום או אנדרוגינוס, או גוי--נותן מה שהוא שווה דינר או אלף, כאילו הוא עבד נמכר בשוק.  [י] והערכים והדמים כולן--הכול, סתמן לבדק הבית; וייפלו הכול ללשכה שהייתה במקדש, מוכנת לקודשי בדק הבית.

יד  [יא] גוי שאמר דמיי עליי, או דמי פלוני--נותן כפי נדרו; ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן הגויים נדבה או נדר לחזק בדק הבית או בדק ירושלים--שנאמר "לא לכם ולנו, לבנות בית" (עזרא ד,ג), ונאמר "ולכם, אין חלק וצדקה וזיכרון--בירושלים" (נחמיה ב,כ).

טו  [יב] ומה יעשה בהן:  ייבדק הגוי על דעת מי נדר--אם נדר על דעת ישראל--יוציאוהו בית דין במה שייראה להם, חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים; ואם אמר לשמיים נדרתי, ייגנזו.

טז  [יג] הגוסס--אין לו לא ערך, ולא דמים:  הואיל ורוב הגוססין למיתה, הרי הוא כמת.  וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר, והעריכו אחר, או שהעריך עצמו, או שאמר דמיי עליי, או שאמר אחר דמי זה עליי--אינו חייב כלום:  שזה כמת הוא, והמת אין לו לא ערך ולא דמים; ועל זה נאמר "כל חרם, אשר יוחרם מן האדם--לא ייפדה" (ויקרא כז,כט), כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת.

יז  [יד] זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים, או נדר דמיהם, או הזיק--חייב לשלם, וגובין הכול מנכסיו.

יח  [טו] כוהנים ולויים מעריכין ונערכין, כשאר ישראל.  וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך, או נדר דמים--חייב לשלם:  שהרי נדריו קיימין, כמו שביארנו בהלכות נדרים.

יט  [טז] הערכים הקצובין לפי השנים--הן שני הנערך, לא שני המעריך.  כיצד:  בן עשרים שאמר לבן שישים, ערכך עליי--נותן ערך בן שישים; ובן שישים שאמר לבן עשרים, ערכך עליי--נותן ערך בן עשרים.  וכן כל כיוצא בזה.

כ  [יז] וצריך בערכים שיהיה פיו וליבו שווין, כשאר הנדרים; ונשאלין על הערכים ועל הדמים, כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות.

כא  [יח] האומר ערך אלו כולם עליי--נותן ערך כולן, כל אחד ואחד לפי שניו.  ואם היה עני, נותן על ידי כולן ערך עני; ואם היה עשיר, נותן על ידי כולן ערך עשיר.

כב  [יט] האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, וכן כמה פעמים--חייב על כל אחת ואחת.  אמר שני ערכיי עליי, נותן שני ערכים; וכן אם אמר ארבעה, אפילו אלף--נותן כמניין שנדר.  [כ] אמר הרי עליי ערך, ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם--נותן פחות שבערכים, שהוא שלושה שקלים.

כג  [כא] האומר ערכי עליי, ומת קודם שיעמוד בדין--אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר "והעמידו לפני הכוהן, והעריך אותו הכוהן" (ויקרא כז,ח); עמד בדין ומת, ייתנו היורשין.  [כב] אבל האומר דמיי עליי--אף על פי שעמד בדין, ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינין כמה ישווה--אין היורשין חייבין ליתן; ואם קצצו דמיו, ואחר כך מת--ייתנו היורשין.  [כג] ומה בין הערכים לדמים--שהערכים קצובין מן התורה, והדמים אינן קצובין.

כד  וכן האומר ערך פלוני עליי, ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין--חייבין היורשין ליתן.  מת הנערך קודם שיעמוד בדין--אף על פי שהמעריך קיים, הרי זה פטור:  שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין.  אמר דמי פלוני עליי, ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו--הרי זה פטור:  שאין דמים למתים.