משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נזירות

הלכות נזירות פרק ד

א  האומר הריני נזיר--הרי זה מגלח תגלחת טהרה, יום אחד ושלושים; ואם גילח ביום שלושים, יצא.  אמר הריני נזיר שלושים יום, אינו מגלח אלא ביום אחד ושלושים.

ב  מי שנדר שתי נזירות--מגלח את הראשונה ביום שלושים ואחד, ואת השנייה ביום שישים ואחד.  ואם גילח את הראשונה ביום שלושים, מגלח את השנייה ביום שישים; ואם גילח ביום תשעה וחמישים, יצא--שיום שלושים, עולה לו אף למניין נזירות שנייה.

ג  האומר הריני נזיר, ונזיר כשיהיה לי בן, והתחיל בנזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן--משלים את שלו, ואחר כך מונה את של בנו.  אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר כך וכך יום, והתחיל בנזירות שלו, ואחר כך נולד לו בן--פוסק נזירות שלו, ומונה את של בנו; ואחר כך חוזר ומשלים את שלו, והרי שתיהן כנזירות אחת.  לפיכך אם ניטמא בתוך נזירות של בנו, סותר הכול; ניטמא אחר נזירות בנו כשהתחיל להשלים נזירותו, אינו סותר אלא עד נזירות בנו.

ד  ובכמה ימים משלים את שלו--אם נשאר מנזירותו כשנולד הבן שלושים יום או יותר--מונה נזירות בנו, ומשלים הימים שנשארו מנזירותו; ואם נשאר מנזירותו פחות משלושים יום--מונה שלושים אחר נזירות בנו, שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלושים יום.

ה  [ד] כיצד:  האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והריני נזיר מאה יום, והתחיל בנזירות שלו, ונולד לו בן--אם נשאר מן המאה שנדר שלושים יום או יתר כשנולד לו הבן, לא הפסיד כלום:  שהרי פוסק נזירות שלו, ומונה של בנו ומגלח ומביא קרבנותיו; ומשלים השלושים או יתר שנשארו מנזירותו, ומגלח לנזירותו.  ואם נשאר מן המאה פחות משלושים, סותר עד שבעים.

ו  [ה] כיצד:  נולד הבן ביום שמונים--מונה של בנו, ומשלים את של בנו ומגלח; ומתחיל למנות מאחר התגלחת שלושים יום.  ונמצא מפסיד מקודם הוולד, עשרה ימים--שהן מיום שבעים עד הוולד.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ו] האומר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה מאה יום--מונה עשרים יום, ופוסק; ומתחיל למנות שלושים יום, שהיא הנזירות שנדר לאחר עשרים, ואחר השלושים מגלח תגלחת טהרה, ומביא קרבנותיו; וחוזר ומונה שמונים יום, כדי להשלים המאה שנדר בסוף, ומגלח, ומביא קרבנותיו.

ח  [ז] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, והריני נזיר מעתה--מונה שלושים, ומגלח תגלחת טהרה, וחוזר ומונה שלושים אחרים, והיא הנזירות שנדר לאחר עשרים:  שאם תאמר מונה עשרים, ופוסק, ומונה שלושים ומגלח--נשארו מנזירות שהתחיל בה עשרה ימים בלבד, ואין בין תגלחת טהרה לתגלחת טהרה לעולם פחות משלושים יום.

ט  [ח] אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר עולם מעתה--לא חלה עליו נזירות שנדר בראשונה.  [ט] וכן אם אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום, וחזר ואמר הריני נזיר מעתה--אינו מגלח לנזירות זאת שנדר באחרונה.

י  מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי--הרי זה אסור לשתות ביין ולהיטמא למתים ולגלח, לעולם.  [יא] האומר הריני נזיר ביום שבן דויד בא בו--אם בחול נדר, הרי זה אסור לעולם.  ואם בשבת או ביום טוב נדר--אותה שבת או אותו יום טוב מותר, מכאן ואילך אסור לעולם:  שהדבר ספק אם יבוא בשבת ויום טוב, או לא יבוא; והואיל והוא ספק ביום שנדר--לא חלה עליו נזירות, שספק נזירות להקל.  מכאן ואילך חלה עליו נזירות; ושבת הבאה שהיא ספק, אינה מפקעת נזירות שחלה עליו.

יא  [יב] נזיר ששלמו ימי נזירותו, ולא גילח תגלחת טהרה--הרי זה אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים כשהיה מקודם, וכל דקדוקי נזירות עליו; ואם גילח או שתה או ניטמא, לוקה.

יב  [יג] מי שנדר בנזיר, ודימה שאינו נדר, והיה נוהג היתר בנדרו ושתה יין, ולאחר זמן שאל לחכם, והורהו שהוא נדר, ושהוא חייב בנזירות--הרי זה מונה משעה שנדר; ומדברי סופרים, שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר.

יג  [יד] כיצד:  הרי שנדר שלושים יום, ונהג היתר בנדרו עשרה ימים, ונהג איסור עשרים יום, ולאחר השלושים שאל חכם ואסר לו--הרי זה מונה עשרה ימים מיום ששאל, כנגד העשרה שנהג בהן היתר; ואם שתה או גילח או ניטמא בעשרת ימים האלו, מכין אותו מכת מרדות.

יד  [טו] במה דברים אמורים, בנזירות מועטה.  אבל בנזירות מרובה--דייו שינהוג שלושים יום בנזירות, ואף על פי שעבר על נזירותו המרובה כל ימיה; ואם לא נהג איסור בעצמו, אין נזקקין לו כלל.

טו  [טז] כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו, ומודיעין לאלו שמזלזלין בנדרים שאינן חייבין מן התורה, או שיורו להן להקל, או שיפתחו להן פתח--מנדין אותו בית דין ההדיוט.

טז  [יז] האישה שנדרה בנזיר, ושלמו ימי הנזירות, והביאה קרבנותיה, ונשחטה אחת מן הבהמות ונזרק דמה, ואחר כך שמע בעלה--אף על פי שעדיין לא גילחה, אינו יכול להפר; ואם קודם זריקה, הרי זה יפר.  במה דברים אמורים, בתגלחת טהרה; אבל בתגלחת טומאה--יפר אף על פי שקרבו הקרבנות של תגלחת טומאה, מפני שהיא עדיין צריכה למנות נזירות אחרת.