משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות שבועות

הלכות שבועות פרק ד

א  מי שנשבע שלא יאכל היום כלום, ואכל פחות מכזית--פטור:  שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות וכיוצא בהן.  ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה, ואכלו--חייב, ואפילו היה דבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו.  [ב] נשבע שלא יטעום כלום, ואכל כל שהוא--חייב.

ב  [ג] מי שנשבע שלא יאכל היום, ושתה--חייב, ששתייה בכלל אכילה.  לפיכך אם אכל, ושתה--אינו חייב אלא מלקות אחת, אם היה מזיד; או חטאת אחת, אם היה שוגג.  [ד] נשבע שלא ישתה היום--הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתייה.  וכמה ישתה ויהיה חייב--ייראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית, כשאר האיסורין.

ג  [ה] שבועה שלא אוכל היום, ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום, ושתה מיני משקין הרבה--אינו חייב אלא אחת.  ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית, ואכל הכול--אינו חייב אלא אחת; וכולן מצטרפין לכזית.

ד  [ו] שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה--חייב שתיים:  שהשתייה, בכלל אכילה, והואיל ופירש ואמר ושלא אשתה, גילה דעתו שלא כלל השתייה בכלל האכילה--ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו; ולפיכך חייב שתיים.

ה  [ז] וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין, ואכלן--חייב על כל אחת ואחת:  שלא אמר פת ופת ופת, אלא לחלק ולחייב על כל אחת ואחת.

ו  [ח] היה חברו מסרב בו לאכול אצלו ואמר לו, בוא ושתה עימי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש--חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו:  שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום, או מה שאמרת; ומשחזר ופירט, גילה דעתו שחייב עצמו שבועה על כל מין ומין בפני עצמו.

ז  לפיכך אין מצטרפין זה עם זה, ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד:  הואיל והן חלוקין לחטאות, הרי הן כחלב ודם, שאינן מצטרפין לכזית, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.

ח  [ט] שבועה שלא אוכל כיכר זו, או שלא אוכל אותה--כיון שאכל ממנה כזית, חייב; שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל את כולה.  אמר שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה--אינו חייב אלא אחת.

ט  [י] וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום, וחזר ונשבע על הכיכר שלא יאכלנה, ואכלה כולה באותו היום--אינו חייב אלא אחת.  וכן כל כיוצא בזה, שאין שבועה חלה על שבועה.

י  אבל אם נשבע על הכיכר שלא יאכלנה, וחזר ונשבע שנייה שלא יאכל כלום, או שלא יאכל כיכר זו, ואכלה כולה--חייב שתיים:  שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה; וכשחזר ונשבע שלא יאכל, או שלא יאכל אותה--משיאכל ממנה כזית יתחייב, וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה.

יא  שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים--חייב על התאנים שתיים:  שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין, ומתוך שחלה שבועה שנייה על הענבים חלה על התאנים, ונתחייבו בשתי שבועות, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

יב  שבועה שלא אוכל שמונה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל עשרה--בין שאכל שמונה, בין שאכל תשעה, בין שאכל עשרה--אינו חייב אלא אחת.

יג  שבועה שלא אוכל עשרה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל שמונה--אם אכל עשרה--חייב שלוש, על כל שבועה ושבועה אחת.  וכן אם אכל תשעה, חייב שתיים; אכל שמונה, חייב אחת.

יד  שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחד, ושגג ואכל תאנים, והפריש קרבן, ואחר כך שגג ואכל ענבים--אינו חייב על הענבים:  מפני שהן כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור.

טו  וכן הנשבע שלא יאכל עשר, וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע, ואכל עשר והפריש קרבן, וחזר ושגג ואכל תשע--הרי זה כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור:  שעניין שבועה אחרונה, שלא יאכל תשע עשרה.

טז  שבועה שלא אוכל כיכר זו הגדולה, אם אכלתי כיכר זו הקטנה, ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה, ואכל אחר כך הגדולה במזיד--חייב; [יז] אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי, ויודע שבאכילתה תיאסר הגדולה, ושכח ואכל את הגדולה, וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה--פטור.  אכל שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן במזיד, בין שאכל הגדולה בתחילה בין באחרונה--חייב.

יז  [יח] וכן אם תלין זו בזו, ונשבע ואמר שבועה שלא אוכל אחת מהן, אם אכלתי האחרת, ושכח התנאי ואכל אחת מהן, ואכל השנייה בזדון--חייב; [יט] הראשונה בזדון, והשנייה בשגגה--פטור.  שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן בזדון, חייב.

יח  [כ] שבועה שאוכל כיכר זו היום, ועבר היום ולא אכלה--בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד; במזיד, אינו לוקה--שהרי לא עשה מעשה, ואף על פי שעבר על שבועת שקר.  [כא] ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל, או שלא אכל והוא אכל, ואף על פי שלא עשה מעשה--מפני שמעת שבועתו, נשבע לשקר; אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה, אינה שבועת שקר משעת שבועה.

יט  [כב] מי שאמר לחברו שבועה שלא אוכל לך, או שבועה שאוכל לך, או שהיה מסרב בו לאכול אצלו והוא נמנע, ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך--כל אלו אסורין, והרי נשבע שלא יאכל אצלו; ואם אמר כל הלשונות האלו, ועבר ואכל--אינו חייב אלא אחת.