משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות שבועות

הלכות שבועות פרק א

א  ארבעה מיני שבועות הן--שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות.  שבועת ביטוי, היא שנאמרה בתורה "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד); והיא נחלקת לארבעה חלקים--שתיים להבא, ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה או שלא ייעשה.  [ב] ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן, בין להבא בין לשעבר.

ב  כיצד לשעבר--שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני; וכיצד להבא--שאוכל, או שאזרוק אבן לים, או שלא אוכל, או שלא אזרוק אבן לים:  הרי אלו שתיים לשעבר, ושתיים להבא.

ג  נשבע על אחת מארבע מחלקות אלו והחליף--כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שאכלתי והוא לא אכל--הרי זו שבועת שקר; ועל זה וכיוצא בו נאמר "לא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב).  ואם נשבע לשקר--במזיד, לוקה; בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו; והוא ידע ואשם . . ." (ויקרא ה,ד).

ד  שבועת שוא, נחלקת לארבע מחלקות:  האחת, שנשבע על דבר הידוע שאינו כן.  כיצד--כגון שנשבע על האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב; וכן כל כיוצא בזה.

ה  השנייה, שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם בעולם שהוא כן.  כגון שנשבע על השמיים שהוא שמיים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל שניים שהם שניים; וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

ו  שלישית, שנשבע לבטל את המצוה.  כיצד--כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, ושלא ילבוש תפילין, ושלא יישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות וימים טובים; וכן כל כיוצא בזה.

ז  רביעית, שנשבע על דבר שאין בו כוח לעשותו.  כיצד--כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים; וכן כל כיוצא בזה.

ח  כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י):  ואם היה מזיד, לוקה; ואם היה שוגג, פטור מכלום.

ט  [ח] שבועת הפיקדון כיצד:  כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו--הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא), זו אזהרה לכפירת ממון; ואין לוקין על לאו זה.  ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו--הרי זה עובר בלאו אחר; ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו" (שם), זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון.  ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון.

י  [ט] ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששיקר בה--משלם הקרן שכפר בו, עם תוספת חומש; ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בתשומת יד . . . והיה, כי יחטא ואשם" (ויקרא ה,כא-כג)--ולא נאמר בו ונעלם, לחייב שוגג כמזיד:  [י] והוא שיזיד בפיקדון או בממון שנתחייב בו, ויידע בו בשעת שבועה; אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע, ואחר כך ידע--הרי זה אנוס, ופטור מכלום.

יא  וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור.  [יא] אם כן, היאך היא שגגת שבועת הפיקדון:  כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון--זו היא שגגתה; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.

יב  שבועת העדות כיצד:  העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו לו שאינן יודעין לו עדות--זו היא הנקראת שבועת העדות; וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין, שנאמר "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד" (ויקרא ה,א)--ולא נאמר בה ונעלם, לחייב על הזדון כשגגה.

יג  כיצד שגגת שבועת העדות:  כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן, וידע ששבועה זו אסורה, ושהיא שקר; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.  אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו, ואחר כך נודע להם שהן יודעין לו עדות, ושנשבעו על שקר--הרי אלו אנוסין, ופטורין אף מן הקרבן.