משנה תורה לרמב"ם  ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות
הלכות מאכלות אסורות פרק טז
א כל השיעורין האלו שנתנו חכמים בדבר האסור שנתערב במינו המותר--בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל, או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר; אבל אם היה מחמץ או מתבל, או דבר חשוב--אוסר בכל שהוא.
ב כיצד: שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין, ויש בו כדי לחמץ--הרי זו העיסה כולה מדומע; וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדירת חולין, ויש בהן כדי לתבל, והן ממין החולין--הכול מדומע, ואף על פי שהשאור או התבלין אחד מאלף. וכן שאור של כלאי הכרם לתוך העיסה, או תבלין של עורלה לתוך הקדירה--הכול אסור בהניה.
ג דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא, שבעה דברים; ואלו הן--אגוזי פרך, ורימוני בדן, וחבייות סתומות, וחולפות תרדין, וקולסי אכרוב, ודלעת יוונית, וכיכרות של בעל הבית.
ד כיצד: רימון אחד מרימוני בדן שהיה עורלה, ונתערב בכמה אלפים רימונים--הכול אסור בהניה; וכן חבית סתומה של יין עורלה או כלאי הכרם, שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות--הכול אסורין בהניה. וכן שאר השבעה דברים.
ה וכן חתיכה של נבילה, או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין, שנתערבה בכמה אלפים חתיכות--הכול אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בשישים: שאם לא הגביהה, הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה; והחתיכה חשובה אצלו, שהרי מתכבד בה לפני האורחין.
ו והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב, או של חולין שנשחטו בעזרה, שהרי הן אסורין מדבריהם בהניה, כמו שיתבאר בהלכות שחיטה--אוסרין בכל שהן, עד שיגביה אותן. וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, או עם הבשר--בזמן שמכירו, מגביהו והשאר מותר: שאין בגידין בנותן טעם. ואם אינו מכירו, הכול אסור: מפני שהוא בריה בפני עצמו, הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.
ז וכן כל בעלי חיים, חשובין הן ואינן בטילין; לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים, ועגלה ערופה באלף עגלות, או ציפור מצורע השחוטה באלף ציפורים, או פטר חמור באלף חמורים--כולן אסורין בהניה. אבל שאר הדברים--אף על פי שדרכן לימנות, הרי אלו עולין בשיעורן.
ח כיצד: אגודה של ירק מכלאי הכרם שנתערבה במאתיים אגודות, או אתרוג של עורלה שנתערב במאתיים אתרוגים--הכול מותר. וכן כל כיוצא בהן.
ט ייראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות, כגון אגוזי פרך ורימוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים--שהוא אוסר בכל שהוא, לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן; ולא הוזכרו אלו, אלא שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום. והוא הדין לכל כיוצא בהן, בשאר מקומות. ודבר ברור הוא, שכל איסורין האלו מדבריהם.
י נפל רימון אחד מן התערובת הזאת, לשני רימונים אחרים מרימוני בדן, ונפל מן השלושה רימון אחד לרימונים אחרים--הרי אלו האחרים מותרין, שהרי הרימון של תערובת הראשונה בטיל ברוב; ואם נפל מן התערובת הראשונה רימון לאלף, כולן אסורין: לא נאמר בטיל ברוב, אלא להתיר ספק ספקן--שאם ייפול מן התערובת השנייה למקום אחר, אינו אוסר. וכן כל כיוצא בזה.
יא נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז עורלה שביניהן, או נתפרדו הרימונים, ונתפתחו החבייות, ונתחתכו הדלועין, ונתפרסו הכיכרות, אחר שנאסרו--הרי אלו יעלו באחד ומאתיים; והוא הדין לחתיכת נבילה שנידוכה בכלל החתיכות ונעשה הכול כמוה, שהיא עולה בשישים.
יב ואסור לפצוע האגוזים, ולפרד הרימונים, ולפתוח החבייות אחר שנאסרו, כדי שיעלו באחד ומאתיים--שאין מבטלין איסור לכתחילה; ואם עשה כן, קונסין אותו ואוסרין עליו כמו שביארנו.
יג שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ, ולא בזה כדי לחמץ, ובשניהם כשיצטרפו כדי לחמץ--אותה עיסה אסורה לישראל, ומותרת לכוהנים. וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדירה, ולא היה באחד מהן כדי לתבל, ובשניהם כדי לתבל--אותה קדירה אסורה לישראל, שהרי דבר האסור להם תיבלה; ומותרת לכוהנים.
יד תבלין שהם שניים או שלושה שמות ממין אחד, או שלושה מינין משם אחד--מצטרפין לתבל ולאסור, וכן לחמץ. כיצד: שאור של חיטין ושאור של שעורין--הואיל ושם שאור אחד הוא--אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד; ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין, אם היה טעם שניהן טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין, אם היה טעם שניהן טעם שעורין.
טו שלושה שמות ממין אחד כיצד: כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה--אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו--הואיל והן מין אחד, מצטרפין לתבל.
טז עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן קדירה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של עורלה ושל כלאי הכרם--אם יש בשאור כדי לחמץ אילו הייתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדירה אילו הייתה תפלה--הרי הכול אסור; ואם אין בהן כדי לתבל ולחמץ, יעלו בשיעורן--תרומה באחד ומאה, ועורלה וכלאי הכרם באחד ומאתיים.
יז התרומה מעלה את העורלה ואת כלאי הכרם. כיצד: סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים חולין, ואחר כך נפל לכול חצי סאה של עורלה או של כלאי הכרם--אין כאן איסור עורלה, ולא איסור כלאי הכרם: שהרי עלה באחד ומאתיים, ואף על פי שמקצת המאתיים תרומה.
יח וכן העורלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה. כיצד: מאה סאה של עורלה או של כלאי הכרם שנפלו לעשרים אלף של חולין, נעשת כל התערובת עשרים אלף ומאה; ואחר כך נפל לכול, מאתיים סאה וסאה של תרומה--הרי הכול מותר: ותעלה התרומה באחד ומאה, ואף על פי שמקצת המאה המעלין אותה עורלה או כלאי הכרם.
יט וכן העורלה מעלה את כלאי הכרם, וכלאי הכרם את העורלה, וכלאי הכרם את כלאי הכרם, והעורלה את העורלה. כיצד: מאתיים סאה של עורלה או של כלאי הכרם שנפלו לארבעים אלף חולין, ואחר כך נפל לכול, מאתיים סאה וסאה של עורלה או של כלאי הכרם--הרי הכול מותר: שכיון שבטל האיסור שנפל תחילה, נעשה הכול כחולין המותרין.
כ בגד שצבעו בקליפי עורלה, יישרף; נתערב באחרים, יעלה באחד ומאתיים. וכן תבשיל שבישלו בקליפי עורלה, ופת שאפיה בקליפי עורלה או בכלאי הכרם--יישרף התבשיל והפת, שהרי הניתו ניכרת בהן; נתערבו באחרים, יעלו באחד ומאתיים. [כא] וכן בגד שארג בו מלא הסיט שצבעו בעורלה, ואין ידוע איזה הוא--יעלה באחד ומאתיים. נתערבו סמני עורלה בסמני היתר, יעלו באחד ומאתיים; מי צבע במי צבע, ייבטל ברוב.
כא [כב] תנור שהסיקו בקליפי עורלה ובכלאי הכרם, בין חדש בין ישן--יוצן, ואחר כך יחם אותו בעצי היתר; ואם בישל בו קודם שיוצן, בין פת בין תבשיל--הרי זה אסור בהניה: ששבח עצי איסור בפת או בתבשיל. גרף את כל האש, ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור--הרי זה מותר, שהרי עצי איסור הלכו להן.
כב [כג] קערות וכוסות וקדירות וצלוחייות שבישלן היוצר בקליפי עורלה--הרי אלו אסורין בהניה, שהרי דבר האסור בהניה עשה אותן חרס.
כג [כד] פת שבישלה על גבי גחלים של עצי עורלה, מותרת: שכיון שנעשו גחלים--הלך איסורן, אף על פי שהן בוערות. קדירה שבישל אותה בקליפי עורלה או בכלאי הכרם, ובעצי היתר--הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם: שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור, עדיין לא באו עצי ההיתר; ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר, ומקצתו באיסור.
כד [כה] נטיעה של עורלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות--הרי זה לוקט לכתחילה מן הכול: ואם הייתה נטיעה במאתיים נטיעות, וערוגה במאתיים ערוגות--הרי כל הנלקט מותר. ואם היו בפחות מזה, הרי כל הנלקט אסור. ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה, והיה מן הדין שאוסרין לו הכול עד שיטריח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה--שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת, ואילו היה יודעה היה מוציאה.
כה [כו] המעמיד גבינה בשרף פגי עורלה, או בקיבת תקרובת עבודה זרה, או בחומץ יין של גויים--הרי זו אסורה בהניה: אף על פי שהוא מין בשאינו מינו, ואף על פי שהוא כל שהוא--שהרי הדבר האסור הוא הניכר, והוא שעשה אותה גבינה.
כו [כז] העורלה וכלאי הכרם, דין הפירות שלהן שיישרפו; והמשקין שלהן ייקברו, מפני שאי אפשר לשרוף המשקין.
כז [כח] יין שנתנסך לעבודה זרה שנתערב עם היין--אוסר הכול בהניה בכל שהוא, כמו שאמרנו.
כח במה דברים אמורים, בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך; אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין--אפילו עירה כל היום כולו, ראשון ראשון בטיל. עירה מן החבית--בין שעירה מן המותר לאסור, או מן האסור למותר--הכול אסור, מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול.
כט נתערב סתם יינם ביין--הרי זה אוסר בכל שהוא, בשתייה; ויימכר כולו לגויים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, וייהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החבייות--הכול אסורין בשתייה, ומותרין בהניה; ויוליך דמי אותה חבית לים המלח, כשימכור הכול לגוי. וכן בחבית של סתם יינם.
ל מים שנתערבו ביין, או יין במים--בנותן טעם, מפני שהן מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים, בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור; אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר, ראשון ראשון בטיל--והוא שיורק מצלצול קטן, שהיה מריק ויורד מעט מעט. והיאך יהיו המים אסורין, כגון שהיו נעבדין או תקרובת עבודה זרה.
לא בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחילה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך--רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והמים שנפלו משערין בהן עם יין נסך: אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך--הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו, והרי הכול מותר.
לב יין נסך שנפל על הענבים--ידיחם, והן מותרות באכילה: ואם היו מבוקעות--בין שהיה היין ישן, בין שהיה חדש--אם נתן טעם בענבים, הרי אלו אסורות בהניה; ואם לאו, הרי אלו מותרות באכילה. [לג] נפל על גבי תאנים--הרי אלו מותרות, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.
לג [לד] יין נסך שנפל על החיטין--הרי אלו אסורות באכילה, ומותרות בהניה. ולא ימכרם לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל; אלא כיצד עושה: טוחן אותן, ועושה מהן פת, ומוכרה לגויים שלא בפני ישראל, כדי שלא ייקחו אותה ישראל מן הגוי--שהרי פת גויים אסורה, כמו שיתבאר. ולמה אין בודקין את החיטין בנותן טעם--מפני שהן שואבות, והיין נבלע בהן.
לד [לה] יין נסך שהחמיץ, ונפל לתוך חומץ שיכר--אוסר בכל שהוא, מפני שהוא במינו: ששניהן חומץ הן. ויין שנתערב עם החומץ, בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ--משערין אותו בנותן טעם.
|
