משנה תורה לרמב"ם  ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות
הלכות מאכלות אסורות פרק טו
א דבר אסור שנתערב בדבר מותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, ייבטל ברוב.
ב כיצד: חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין, ונימוח הכול--טועמין את הגריסין: אם לא נמצא בהן טעם חלב, הרי אלו מותרין; ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מן התורה; נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מדברי סופרים.
ג כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלוש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלוש ביצים--הואיל ויש בהן כזית מן החלב, לוקה: שהרי טעם טעם האיסור, וממשו. אכל פחות משלוש ביצים, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלוש ביצים--אף על פי שיש בהן טעם חלב, ואכל כל הקדירה--אינו לוקה אלא מכת מרדות.
ד נפל חלב כליות לחלב האליה, ונימוח הכול--אם היה חלב האליה כשניים בחלב הכליות, הרי הכול מותר מן התורה; אפילו חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה, הכול מותר מן התורה. אבל מדברי סופרים, הכול אסור--עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר.
ה ובכמה יתערב דבר האסור, ויאבד בעוצם מיעוטו: כשיעור שנתנו חכמים--יש דבר ששיעורו בשישים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתיים.
ו נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה--בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הניה, שנתערבו במאכל המותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו בשישים או במאה או במאתיים: חוץ מיין נסך, מפני חומר עבודה זרה, וחוץ מטבל, שהרי אפשר לתקנו; ומפני זה, אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן, בנותן טעם כשאר האיסורין.
ז כיצד: טיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חבייות של יין--הכול אסור, כמו שיתבאר; וכן כוס של יין טבל שנתערב בחבייות--הכול טבל, עד שיפריש תרומה ומעשרות הראויין לתערובת כמו שיתבאר במקומו.
ח פירות שביעית--אף על פי שאם נתערבו במינן בכל שהוא, ושלא במינן בנותן טעם--אינן בכלל איסורי תורה: שאין אותה התערובת אסורה; אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית, כמו שיתבאר במקומו.
ט חמץ בפסח--אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו: לפי שאין התערובת אסורה לעולם--שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת, כמו שביארנו. לפיכך אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו. [י] והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר--אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין: שלאחר העומר, יותר הכול.
י וכן כל דבר שיש לו מתירין, ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב--לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטיל: שהרי יש לו דרך שיותר בה, כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן. [יא] אבל העורלה, וכלאי הכרם, וחלב, ודם, וכיוצא בהן, וכן תרומות--נתנו חכמים בהן שיעור, שאין בהן דרך היתר לכל אדם.
יא [יב] ייראה לי, שאפילו דבר שיש לו מתירין--אם נתערב בשאינו מינו, ולא נתן טעם--מותר: לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל, שהרי אפשר לתקנו; ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם, כמו שביארנו. ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אסרה "כל מחמצת" (שמות יב,כ); לפיכך החמירו בו, כמו שביארנו.
יב [יג] ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים: התרומה, ותרומת מעשר, והחלה, והביכורים--עולין באחד ומאה; וצריך להרים, ומצטרפין זה עם זה. וכן פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין, עולה באחד ומאה.
יג כיצד: סאה קמח מאחד מאלו, או סאה מכולן, שנפלה למאה סאה קמח של חולין, ונתערב הכול--מרים מן הכול סאה אחת כנגד סאה שנפלה, והשאר מותר לכל אדם; נפלה לפחות ממאה, נעשה הכול מדומע.
יד העורלה וכלאי הכרם--עולין באחד ומאתיים, ומצטרפין זה עם זה; ואינו צריך להרים. כיצד: רביעית של יין עורלה או כלאי הכרם, או שהייתה הרביעית מצטרפת משניהם, שנפלה לתוך מאתיים רביעייות של יין--הכול מותר, ואינו צריך להרים כלום; נפלה לפחות ממאתיים, הכול אסור בהניה.
טו ולמה צריך להרים התרומה, ולא ירים עורלה וכלאי הכרם: שהתרומה, ממון כוהנים; לפיכך כל תרומה שאין הכוהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום--אינו צריך להרים. [טז] ולמה כפלו שיעור עורלה וכלאי הכרם, מפני שהן אסורין בהניה. ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות: שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדשת הכול, שנאמר "את מקדשו, ממנו" (במדבר יח,כט); אמרו חכמים, דבר שאתה מרים ממנו--אם חזר לתוכו, מקדשו.
טז [יז] שאר איסורין שבתורה כולן, כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהן--שיעורן בשישים. כיצד: כזית חלב כליות שנפל לתוך שישים כזית מחלב האליה, הכול מותר; נפל לפחות משישים, הכול אסור. וכן אם נפל כשעורה חלב, צריך שיהיה שם כמו שישים שעורה. וכן בשאר איסורין. וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר--משערין אותו בשישים, ואין שומן הגיד מן המניין; ואף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם, כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה, החמירו בו כאיסורי תורה. והגיד עצמו--אין משערין בו ואינו אוסר, שאין בגידים בנותן טעם.
יז [יח] אבל כחל שנתבשל עם הבשר--בשישים, וכחל מן המניין: הואיל והכחל מדבריהם כמו שביארנו, הקלו בשיעורו.
יח [יט] ביצה שנמצא בה אפרוח, שנשלקה עם ביצים המותרות--אם הייתה עם שישים ואחת והיא, הרי הן מותרות; הייתה עם שישים בלבד, נאסרו הכול: מפני שהיא בריה בפני עצמה, עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה. [כ] אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור, לא אסרה אותם; ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא, או ביצת טריפה עם ביצים אחרים--שיעורן בשישים.
יט [כא] ומניין סמכו חכמים על שיעור שישים: שהרי המורם מאיל נזיר, והוא הזרוע, אחד משישים משאר האיל; והיא מתבשלת עימו ואינה אוסרת אותו, שנאמר "ולקח הכוהן את הזרוע בשלה, מן האיל" (במדבר ו,יט).
כ [כב] מין במינו ודבר אחר שנתערבו, כגון קדירה שהיה בה חלב אליה וגריסין, ונפל לתוכה חלב הכליות, ונמחה הכול ונעשה גוף אחד--רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד, ומשערין חלב הכליות בגריסין ובאליה; אם היה אחד משישים, מותר: שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם. [כג] והוא הדין לתרומות שנתערבו לשערן במאה, וכלאי הכרם או עורלה לשער אותן במאתיים.
כא [כד] כשמשערין בכל האיסורין--בין בשישים, בין במאה, בין במאתיים--משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדירה ובמה שבלעה קדירה מאחר שנפל האיסור, לפי אומדן הדעת: שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום.
כב [כה] אסור לבטל איסורין של תורה, לכתחילה. ואם ביטל, הרי זה מותר; ואף על פי כן קנסו אותו חכמים, ואסרו הכול. וייראה לי שכיון שהוא קנס, אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור; אבל לאחרים, הכול מותר.
כג [כו] כיצד: הרי שנפלה סאה של עורלה לתוך מאה סאה, שהרי נאסר הכול--לא יביא מאה סאה אחרת ויצרף, כדי שתעלה באחד ומאתיים; ואם עבר ועשה כן, הכול מותר. אבל באיסורין של דבריהם--מבטלין האיסור, לכתחילה. [כז] כיצד: חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף, ונתן טעם בקדירה--מרבה עליו בשר עוף אחר, עד שיבטל הטעם. וכן כל כיוצא בזה.
כד [כח] כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר, נאסר הכול. במה דברים אמורים, בשהשביחו. אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו, הרי זה מותר: והוא, שיהיה פוגם מתחילה ועד סוף; אבל אם פגם בתחילה, וסופו להשביח, או השביח בתחילה, אף על פי שסופו לפגום--הרי זה אסור.
כה [כט] ומי יטעום את התערובת--אם היה המעורב תרומות עם החולין, טועם אותן הכוהן: אם היה טעם התרומה ניכר, הכול מדומע. ובהלכות תרומות, יתבאר דין המדומע. [ל] ואם היה בשר בחלב, או יין נסך, ויין עורלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק, וכיוצא בהן--טועם אותן הגוי, וסומכין על פיו. אם אמר אין בו טעם, או שאמר יש בו טעם, ומטעם רע הוא והרי פגמו--הכול מותר: והוא שלא יהיה סופו להשביח, כמו שביארנו. ואם אין שם גוי לטעום--משערין אותו בשיעורו, בשישים או במאה או במאתיים.
כו [לא] עכבר שנפל לשיכר או לחומץ--משערין אותו בשישים, שאנו חוששין שמא טעמו בשיכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש--מותר, ואפילו נתן טעם: מפני שטעמו פוגם--שכל אלו צריכין להיותן מבושמין, וזה מסריחן ומפסיד טעמן.
כז [לב] גדי שצלה אותו בחלבו, אסור לאכול אפילו מקצה אוזנו--שהחלב נבלע באבריו, והוא משביחו ונותן בו טעם; לפיכך אם היה כחוש ולא היה בו חלב כליות, ולא חלב קרב אלא מעט כאחד משישים--קולף ואוכל, עד שמגיע לחלב.
כח וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה--קולף ואוכל עד שהוא מגיע לגיד, ומשליכו. וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר ממנה לא חוטין ולא קרומות האסורות--קולף ואוכל; וכיון שיגיע לדבר אסור, חותכו ומשליכו--שאין בגידים בנותן טעם, כדי לשער בהן.
כט [לג] אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה; ואם צלאן--הרי זה מותר, ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואין אוסר אלא עצמו של איסור.
ל [לד] בשר נבילה מליח שנבלל עימו בשר שחוטה--הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבילה נבלעת בגוף בשר השחוטה, ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם, ולא על השיעור.
לא וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עימו דג תפל טהור, נאסר מפני צירו; אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא--לא נאסר המליח, שהתפל בולע מן המליח. דג טמא שכבשו עם דג טהור--ציר הכול אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתיים מן הטהור.
|
