משנה תורה לרמב"ם  ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות
הלכות מאכלות אסורות פרק יב
א כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הגוי היין--הוא שייגע ביין עצמו, בין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן, וישכשך. אבל אם פשט ידו לחבית, ותפסו את ידו קודם שיוציאה, ולא ינידה, ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו--לא נאסר היין.
ב וכן אם אחז כלי פתוח של יין, ושיכשכו--אף על פי שלא הגביה הכלי, ולא נגע ביין--נאסר היין. [ב] נטל הכלי של יין, והגביהו ויצק היין--אף על פי שלא שיכשך--נאסר, שהרי בא היין מכוחו. הגביה, ולא שיכשך ולא נגע--מותר.
ג נוכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע, וישראל צק לתוכו יין--היין מותר; ואם נידנד הגוי הכלי, נאסר היין. [ד] כלי סתום--מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום, ואף על פי שהיין מתנדנד: שאין זה דרך הניסוך. העביר נוד של יין ממקום למקום, והוא אוחז פי הנוד בידו--בין שהיה הנוד מלא או חסר--מותר, ואף על פי שהיין מתנדנד. העביר כלי חרס פתוח מלא יין, אסור שמא ייגע בו; ואם היה חסר, מותר אלא אם כן שיכשכו.
ד [ה] גוי שנגע ביין, ולא נתכוון לזה--הרי היין מותר בהניה בלבד. כיצד--כגון שנפל על נוד של יין, או שהושיט ידו לחבית על מנת שהיא שמן ונמצאת יין. [ו] בא היין מכוחו של גוי בלא כוונה--הואיל ולא נגע ביין, הרי זה מותר בשתייה. כיצד: כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר, והוא מדמה שהוא שיכר או שמן--הרי זה מותר.
ה [ז] נכנס הגוי לבית או לחנות לבקש יין, ופשט ידו כשהוא מחפש, ונגע ביין--אסרו: שהרי ליין נתכוון, ואין זה נוגע בלא כוונה.
ו [ח] חבית שנסדקה לאורכה, וקדם הגוי וחיבקה כדי שלא יתפרדו החרסים--הרי זה מותר בהניה; אבל אם נסדקה לרוחבה, ותפס בסדק העליון כדי שלא ייפול--הרי זה מותר בשתייה, שהרי אין היין על כוחו של גוי.
ז [ט] גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת, או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור--הרי זה מותר בהניה בלבד; ואם עלה הגוי חי, היין אסור בהניה.
ח [י] חבית שהיה נקב בצידה, ונשמט הפקק מן הנקב, והניח הגוי אצבעו במקום הנקב, כדי שלא ייצא היין--כל היין שמראש החבית עד הנקב, אסור; ושתחת הנקב, מותר בשתייה.
ט [יא] מניקית כפופה שעושין אותה ממתכת או זכוכית וכיוצא בהן, שהניח ראשה לתוך היין שבחבית והראש האחר חוץ לחבית, ומצץ היין והתחיל היין לירד כדרך שעושין תמיד, ובא הגוי והניח אצבעו על פי המניקית ומנע היין מלירד--נאסר כל היין שבחבית: שהכול היה יוצא ונגרר לולי ידו, ונמצא הכול כבא מכוחו.
י [יב] המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גויים--נאסר כל היין שבכלי העליון, שהרי העמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון; לפיכך המודד לגוי לתוך כלי שבידו--ינפץ נפיצה או יזרוק זריקה, כדי שלא יהיה ניצוק חיבור ויאסור עליו מה שיישאר בכלי העליון.
יא [יג] משפך שמדד בו לנוכרי--אם יש בקצה המשפך עכבת יין--לא ימדוד בו לישראל, עד שידיחנו ויינגב; ואם לא הדיח, הרי זה אסור.
יב [יד] כלי שיש לו כמין שני חוטמין יוצאין ממנו, כמו הכלים שנוטלין בהן לידיים, שהיה מלא יין ביד ישראל, והיה ישראל מוצץ ושותה מחוטם זה והגוי מוצץ ושותה מחוטם השני--הרי זה מותר. והוא שיקדים הישראלי ויפסוק, ועדיין הגוי שותה: שמשיפסוק הגוי--יחזור היין שיישאר בחוטם לכלי ויאסור כל מה שיישאר בו, שהרי בא היין מכוחו.
יג [טו] גוי שמצץ היין מן החבית במניקית, אסר כל היין שבה--שכשיפסוק, יחזור היין שעלה במניקית במציצתו, וייפול לחבית, ויאסור הכול.
יד [טז] נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהן לשומרן--אפילו הפליגו ממנו כדי מיל, הרי אלו מותרות: שאימתו עליהן, ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם, לכו ואני אבוא אחריכם--אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגוב, הרי היין כולו אסור בשתייה; ואם פחות מכאן, מותר.
טו [יז] וכן המניח נוכרי בחנותו--אף על פי שהוא יוצא ונכנס כל היום כולו, היין מותר; ואם מודיעו שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב--היין אסור בשתייה. וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגויים, ונכנס לעיר לעשות צורכו ויצא--היין מותר; ואם הודיען שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב--היין אסור בשתייה. וכל הדברים האלו, בחבייות סתומות; אבל בפתוחות--אפילו לא שהה--מאחר שהודיען שהוא מפליג, היין אסור.
טז [יח] ישראל שהיה אוכל עם הגוי, והניח יין פתוח על השולחן ויין פתוח על הדולפקי, ויצא--שעל השולחן אסור, ושעל הדולפקי מותר; ואם אמר לו, מזוג ושתה--כל היין הפתוח שבבית אסור.
יז [יט] היה שותה עם הנוכרי, ושמע קול תפילה בבית הכנסת ויצא--אף היין הפתוח, מותר: שהנוכרי אומר, עתה יזכור היין ויבוא במהרה וימצא אותי נוגע ביינו; ולפי זה אינו זז ממקומו, ואין נאסר אלא מה שלפניו בלבד.
יח [כ] נוכרי וישראל שהיו דרין בחצר אחת, ויצאו שניהן בבהלה לראות חתן או הספד, וחזר הגוי וסגר הפתח, ואחר כך בא הישראלי--הרי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו: שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר נכנס הישראלי לביתו, ולא נשאר אדם בחוץ; וכמדומה לו שהוא קדמו.
יט [כא] יין של ישראל ושל גוי בבית אחד, והיו החבייות פתוחות, ונכנס הגוי לבית, ונעל הדלת בעדו--נאסר כל היין. ואם יש חלון בדלת, שמסתכל ממנו העומד אחורי הפתח ורואה כנגדו--כל החבייות שכנגד החלון, מותרות; ושמן הצדדין, אסורין: שהרי מפחד מן הרואה אותו.
כ [כב] וכן אם שאג ארי וכיוצא בו, וברח הגוי ונחבא בין החבייות הפתוחות--היין מותר: שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן, והוא רואה אותי כשאגע.
כא [כג] אוצר של יין שהיו חבייותיו פתוחות, ויש לגוי חבייות אחרות באותו הפונדק, ונמצא הגוי עומד בין חבייות ישראל הפתוחות--אם נבהל כשנמצא ונתפס עליו כגנב, הרי היין מותר בשתייה: שמפחדו ויראתו, אין לו פנאי לנסך. ואם לא נתפס כגנב אלא הרי הוא בוטח שם, היין אסור. ותינוק הנמצא בין החבייות--בין כך ובין כך, כל היין מותר.
כב [כד] גדוד שנכנס למדינה, דרך שלום--כל החבייות הפתוחות שבחנייות, אסורות; וסתומות, מותרות. ובשעת מלחמה, אם פשט הגדוד במדינה ועבר--אלו ואלו מותרות, מפני שאין להן פנאי לנסך.
כג [כה] גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין--אם יש לו מלווה על אותו היין, הרי זה אסור: מפני שליבו גס בו, שולח ידו ומנסך. ואם אין לו עליו מלווה, היין מותר בשתייה.
כד [כו] זונה גויה במסיבה של ישראל--היין מותר, שאימתן עליה ולא תיגע; אבל זונה ישראלית במסיבת גויים--יינה שלפניה בכליה אסור, מפני שהן נוגעין בו שלא מדעתה.
כה [כז] גוי הנמצא בבית הגת--אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף, עד שתבלול הכף לכף שנייה--צריך להדיח כל בית הגת, ויינגב; ואם לאו--מדיח הגת בלבד, וזו הרחקה יתרה.
כו [כח] חבית שצפה בנהר--אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל, מותרת בהניה; כנגד עיר שרובה גויים, אסורה.
כז [כט] מקום שהיו רוב מוכרי היין בו ישראל, ונמצאו בו כלים גדולים מלאים יין, והן כלים שדרך המוכרין לבדם לכנוס בהן היין--הרי אלו מותרין בהניה. חבית שפתחוה גנבים--אם רוב גנבי העיר ישראל, היין מותר בשתייה.
|
