משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ט

א  בשר בחלב--אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהניה; וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין.  ומשיבשל משניהם כזית--לוקה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא).  וכן האוכל כזית משניהם, מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד--לוקה, ואף על פי שלא בישל.  [ב] לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול--כלומר ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו:  כמו ששתק מלאסור הבת, מאחר שאסר בת הבת.

ב  [ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא)--וגדי הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה.

ג  אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה--מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב.  [ד] וכן בשר חיה.

ד  ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה--אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה.  ואסור באכילה מדברי סופרים--כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה:  שהרי אין משמע הכתוב, אלא גדי בחלב אימו ממש.  לפיכך אסרו כל בשר בחלב.

ה  דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב; והשוחט עוף, ונמצא בו ביצים גמורות--מותר לאוכלן בחלב.

ו  בשר המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן--אין לוקין עליו; וכן המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב--פטור, ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב.  אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן, בחלב--לוקה על בישולו; ואינו לוקה על אכילתו, משום בשר בחלב:  שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב--שאין כאן לא איסור כולל, ולא איסור מוסיף, ולא איסור בת אחת.

ז  המבשל שליל בחלב, חייב; וכן האוכלו.  אבל המבשל שליה, או עור וגידים ועצמות, ועיקרי קרניים וטלפיים הרכים, בחלב--פטור; וכן האוכלן, פטור.

ח  בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר, ונתבשל עימו--שיעורו, בנותן טעם.  כיצד:  חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב, טועם הגוי את הקדירה--אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת.  ואותה חתיכה, אסורה.  במה דברים אמורים, שקדם והוציא את החתיכה, קודם שתפלוט חלב שבלעה; אבל אם לא סילק, משערין אותה בשישים--מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא ונתערב עם שאר החלב.

ט  נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב--אם אין בה טעם חלב, הכול מותר.  ואם יש בחתיכה טעם חלב--אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם--הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערין בכולה:  אם היה בכל שיש בקדירה, מן החתיכות והירק והמרק והתבלין, כדי שתהיה חתיכה זו אחד משישים מן הכול--החתיכה אסורה, והשאר מותר.

י  במה דברים אמורים, בשלא ניער את הקדירה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף, ולא כיסה.  אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה עד סוף--הרי זה בנותן טעם.  וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל--נוער את הקדירה כולה, עד שיתערב הכול:  אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה; ואם לאו, מותרת.

יא  אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו--משערין בשישים, בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר:  אחד משישים, מותר; פחות משישים, אסור.  [יא] קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם.

יב  הכחל, אסור מדברי סופרים--שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, כמו שביארנו.  הכחל שקרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו; ואם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב--מותר לבשלו עם הבשר.  וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה--אסור לבשלו:  ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו; ואם בישלו עם בשר אחר--משערין אותו בשישים, וכחל מן המניין.

יג  כיצד:  אם היה הכול עם הכחל כמו שישים בכחל--הכחל אסור, והשאר מותר; ואם היה בפחות משישים, הכול אסור.  ובין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת--אוסר אותה, ומשערין בו בשישים כראשונה:  שהכחל עצמו שנתבשל, נעשה כחתיכה האסורה; ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל, לא כמות שהיה בשעה שנפל.

יד  אין צולין את הכחל שחיתכו, למעלה מן הבשר בשפוד; ואם צלהו, הכול מותר.  [טו] קיבה שבישלה בחלב שבה, מותרת--שאינו חלב אלא הרי הוא כטינופת, שהרי ישתנה במעיים.

טו  [טז] אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה.  ואם העמיד, טועם את הגבינה--אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת:  מפני שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו בנותן טעם.

טז  אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה--הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו--נאסרה הגבינה משום נבילה, לא משום בשר בחלב.  ומפני חשש זה, אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו.

יז  הבשר לבדו מותר, והחלב לבדו מותר, ובהתערב שניהן על ידי בישול ייאסרו שניהן.  במה דברים אמורים, שנתבשלו שניהן ביחד, או שנפל חם לתוך חם, או צונן לתוך חם; אבל אם נפל אחד משניהן והוא חם לתוך השני והוא צונן--קולף הבשר כולו שנגע בו החלב, ואוכל השאר.  ואם נפל צונן לתוך צונן--מדיח החתיכה, ואוכלה.

יח  לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת--והוא, שלא ייגעו זה בזה; ואם נגעו--מדיח הבשר ומדיח הגבינה, ואוכל.

יט  [יח] מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, הרי הוא כרותח; ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח, אינו כרותח.

כ  [יט] עוף שחוט שנפל לחלב, או לכותח שיש בו חלב--אם חי הוא, מדיחו ומותר; ואם צלי, קולפו; ואם היו בו פלחים פלחים או שהיה מתובל בתבלין, ונפל לחלב או לכותח--הרי זה אסור.

כא  [כ] אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו--גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה:  אף על פי שהעוף בחלב, אסור מדברי סופרים.  [כא] שני אכסנאין שאינן מכירין זה את זה--אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס ליבו בזה כדי שיאכל עימו.

כב  אין לשין את העיסה בחלב; ואם לש--כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה:  שמא יאכל בה בשר.  ואין שטין את התנור באליה; ואם שט--כל הפת אסורה, עד שיסיק את התנור:  שמא יאכל בה חלב.  ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת, כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב--הרי זה מותר.  [כג] פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר--אסור לאוכלן בחלב.

כג  קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים--אותן הדגים, מותר לאוכלן בכותח.  [כד] סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין--אסור לאוכלן בכותח; אבל אם חתך בה קישות או אבטיח--גורד מקום החתך, ואוכל השאר בחלב.

כד  [כה] אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך--מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב; אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך, שאין החומץ שואב ממנו.

כה  [כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה--מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר.  ובמה יקנח פיו--בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה--חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה.

כו  [כז] במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.

כז  [כח] מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף--לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות:  מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח.