משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ח

א  גיד הנשה--נוהג בבהמה וחיה הטהורין, ואפילו בנבילות וטריפות שלהן; ונוהג בשליל ובמוקדשין, בין קודשים הנאכלין בין קודשים שאינן נאכלין.  ונוהג בירך של ימין, ובירך של שמאל.  ואין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד, שנאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב,לג); אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף, ושלמטה עד סופו, וכן חלב שעל הגיד--אינו אסור אלא מדברי סופרים.  ושני גידין הן--הפנימי הסמוך לעצם, אסור מן התורה; והעליון כולו, אסור מדברי סופרים.

ב  האוכל מגיד הנשה הפנימי, ממקום שעל הכף--לוקה; ואם אכל מחלבו, או משאר הגיד הפנימי, או מכל החיצון--מכין אותו מכת מרדות.  וכמה שיעור אכילה, כזית; ואם אכל הגיד שעל הכף כולו--אף על פי שאין בו כזית--לוקה, מפני שהוא כבריה בפני עצמה.

ג  אכל כזית מגיד הנשה של ימין, וכזית מגיד הנשה של שמאל, או שאכל שני גידים כולן, אף על פי שאין בהן כזית--לוקה שמונים; וכן הוא לוקה, על כל גיד וגיד.

ד  העוף--אין בו משום גיד הנשה, מפני שאין לו כף ירך אלא ירכו עגול.  ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף--גיד הנשה שלו אסור, ואין לוקין עליו.  וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף--גיד הנשה שלה אסור, ואין לוקין עליו.

ה  האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים--פטור, מפני שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת; ואינו כאוכל משאר גופה, שאין הגידים מכלל הבשר, כמו שביארנו.  ואם אכל מחלב שעל הגיד, הרי זה כאוכל מבשרה.

ו  האוכל גיד הנשה של נבילה, או של טריפה, או של עולה--חייב שתיים:  מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר, נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.

ז  הנוטל גיד הנשה--צריך לחטט אחריו, עד שלא ישאיר ממנו כלום.  ונאמן הטבח על גיד הנשה, כשם שנאמן על החלב; ואין לוקחין בשר מכל טבח:  אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות--הוא ששוחט לעצמו, ומוכר, ונאמן.  [ח] במה דברים אמורים, בחוצה לארץ; אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל, לוקחין מכל אדם.

ח  [ט] טבח הנאמן למכור בשר, ונמצא בשר נבילה או בשר טריפה--מחזיר את הדמים לבעלים; ומשמתין אותו, ומעבירין אותו.  ואין לו תקנה לעולם ליקח ממנו בשר--עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב:  שוודאי עשה תשובה, בלא הערמה.

ט  [י] הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, הרי זה נאמן עליו; ואף על פי שאינו מוחזק בכשרות, אין חוששין לו שמא יחליף.  ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהן, נאמנין בדבר זה; אבל לא גויים, שמא יחליף.

י  [יא] עשר חנייות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח--הרי זה אסור.  אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב:  אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר.  [יב] וכן בשר הנמצא ביד גוי--אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר.  זה הוא דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי--אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל.

יא  ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין--אסור:  אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.

יב  [יג] תלה כלי מלא חתיכות בשר, נשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ, ובא ומצא חתיכות, ואין לו בהן סימן ולא טביעות עין--הרי זה אסור:  שאנו אומרים אותו בשר גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא.

יג  [יד] גיד הנשה, מותר בהנאה.  לפיכך מותר לאדם לשלוח לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, ונותן לו הירך שלמה בפני ישראל; ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראלי זה, קודם שיינטל הגיד--שהרי מקומו ניכר.  לפיכך אם הייתה הירך חתוכה--לא ייתננה לגוי בפני ישראל, עד שייטול הגיד:  שמא יאכל ממנה ישראל.

יד  [טו] כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו, לא יאכל--אחד איסור אכילה, ואחד איסור הניה במשמע:  עד שיפרט לך הכתוב, כדרך שפירט בנבילה "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא); ובחלב שנאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד).  או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהניה, כגון שקצים, ורמשים, ודם, ואבר מן החי, וגיד הנשה--שכל אלו מותרין בהניה מפי הקבלה, אף על פי שהן אסורין באכילה.

טו  [טז] כל מאכל שהוא אסור בהניה--אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים--אינו לוקה; ומכין אותו מכת מרדות, והדמים מותרין.  וכל דבר שאסור באכילה, ומותר בהניה--אף על פי שהוא מותר בהניה--אסור לעשות בו סחורה, ולכוון מלאכתו בדברים אסורין:  חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד).

טז  לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.  [יז] הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודג טמאין וצדן, או שניצודו לו טמאין וטהורין--מותר למוכרן; אבל לא יכוון מלאכתו לטמאין.

יז  ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובגבינת הגויים, וכיוצא בהן.  [יח] זה הכלל:  כל שאיסורו מן התורה, אסור לעשות בו סחורה; וכל שאיסורו מדבריהם--מותר לעשות בו סחורה, בין בספקו בין בוודאו.