משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ו

א  האוכל כזית מן הדם--במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה.  ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד, בין טמאים בין טהורים--שנאמר "וכל דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם, לעוף, ולבהמה" (ויקרא ז,כו); וחיה בכלל בהמה, שנאמר "זאת הבהמה, אשר תאכלו . . . אייל וצבי, ויחמור" (דברים יד,ד-ה).  אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם--אין חייבין עליו משום דם; לפיכך דם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו כנסו בכלי ושתהו, מותר.  ודם חגבים ודגים טמאים, אסור--משום שהוא תמצית גופן, כחלב בהמה טמאה; ודם שרצים כבשרן, כמו שביארנו.

ב  דם האדם--אסור מדברי סופרים, אם פירש; ומכין עליו מכת מרדות.  אבל דם השיניים, בולעו ואינו נמנע.  הרי שנשך בפת, ויצא עליה דם--גורד את הדם ואחר כך אוכל, שהרי פירש.

ג  אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש, כל זמן שיש בו אדמדומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא.  אבל הדם השותת בתחילת הקזה, קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה, כשיתחיל הדם לפסוק--אין חייבין עליו, והרי הוא כדם האברים:  שדם הקילוח, הוא הדם שהנפש יוצאה בו.

ד  דם התמצית ודם האברים--כגון דם הטחול, ודם הכליות, ודם ביצים, ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה, ודם הנמצא בכבד--אין חייבין עליו כרת.  אבל האוכל ממנו כזית--לוקה, שנאמר "וכל דם, לא תאכלו" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו); ובחיוב כרת הוא אומר "כי נפש הבשר, בדם היא" (ויקרא יז,יא), אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.

ה  השליל הנמצא במעי הבהמה, הרי דמו כדם היילוד:  לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך ליבו, חייבין עליו כרת; אבל שאר דמו, הרי הוא כדם האברים.

ו  הלב, בין לצלי בין לקדירה--קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו.  ואם בישל הלב ולא קרעו--קורעו אחר שבישלו, ומותר; ואם לא קרעו--אין חייבין עליו כרת אלא אם כן היה לב בהמה, שכן יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת.

ז  הכבד--אם חתכה והשליכה לתוך החומץ, או לתוך מים רותחין עד שתתלבן--הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן; וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה, בין שבישלה לבדה, בין שבישלה עם בשר אחר.  וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש, ולא קולין אותו--עד שמהבהבין אותו באור.

ח  הכבד שבישלה, ולא היבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין--הרי הקדירה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עימה.  ומותר לצלות כבד עם הבשר, בשפוד אחד--והוא, שתהיה הכבד למטה; ואם עבר וצליה למעלה מבשר, הרי זה אוכל.  [ט] הטחול--מותר לבשלו אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם.

ט  השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה, הרי הדם נבלע באברים; ואסור לאכול ממנה בשר חי, ואפילו חלטו.  אלא כיצד יעשה:  יחתוך החתיכה, וימלוח יפה יפה; ואחר כך יבשל או יצלה.  וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם, שהן מותרין.

י  אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה.  כיצד עושה:  מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.

יא  כשמולחין הבשר, אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב; ואין מולחין אותו אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח הדק כקמח ייבלע בבשר ולא יוציא דם.  וצריך לנפץ הבשר מן המלח, ואחר כך ידיחנו.

יב  כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו.  אבל לצלי, מולח וצולה מיד.  והרוצה לאכול בשר חי--מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא דם.

יג  חומץ שחלט בו בשר, לא יחלוט בו פעם שנייה; וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ--היא והחומץ אסורין, עד שימלוח אותה יפה יפה ויצלה.  בשר שהאדים, וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם--אם חתכן ומלחן כדת, מותר לבשלן; ואם לא חתכן וצלאן בשפוד, וצלה העורף ופיו למטה, או שצלאן כולן על הגחלים--הרי אלו מותרין.

יד  ראש הבהמה שצלהו בתנור, או בכבשן--אם תלהו ובית שחיטתו למטה, מותר:  שהדם יוצא ושותת.  ואם היה בית השחיטה מן הצד, מוחו אסור--שהדם מתקבץ לתוכו; ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ, מותר.  הניח חוטמו למטה--אם הניח בו גמי או קנה כדי שיישאר פתוח וייצא דמו דרך חוטמו, מותר; ואם לאו, מוחו אסור.

טו  אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמדומית שבו.  וכיצד עושין:  משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שייצל; ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה.  [טז] פת שחתך עליה בשר צלי, מותר לאוכלה.

טז  דגים ועופות שמלחן זה עם זה--אפילו בכלי מנוקב, הדגים אסורין:  שהדג רפה, ובולע דם היוצא מן העוף.  ואין צריך לומר, אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה.

יז  עופות שהניחן שלמים, ומילא חללן בשר וביצים, ובישלן--אסורות:  שהדם יוצא לתוכן; ואף על פי שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלי.  ואם צלין, הרי אלו מותרות, אף על פי שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה.

יח  בני מעיים שמילאן על דרך זו בבשר צלי או שלוק, או שמילאן בביצים, ושלקן או קלין--הרי אלו מותרין, שאין מחזיקין דם בבני מעיים; וכן הורו הגאונים.

יט  עופות שטפלן בבצק וצלין, בין שלמים בין מחותכין--אם טפלן בסולת גסה--אפילו הסמיקה הטפילה, אוכל את הטפילה:  מפני שהיא סולת גסה, מתפררת ויוצא הדם.  ואם טפלן בקמח חיטים שלתתן--אם הייתה הטפילה לבנה כמו הכסף, מותר לאכול ממנה; ואם לאו, אסורה.  טפלן בשאר קמחין--אם האדימו, אסורין; ואם לא האדימו, מותרין.

כ  סכין ששחט בה, אסור לאכול בה רותח:  עד שילבן הסכין, או ישחיזנה כולה במשחזת, או ינעצנה בקרקע קשה עשרה פעמים; ואם חתך בה רותח, מותר.  וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים, לכתחילה; ואם הדיח הסכין, או קינחה בכלי--מותר לחתוך בה צנון וכיוצא בו, אבל לא רותח.

כא  קערה שמלח בה בשר, אפילו הייתה שוועה באבר--אסור לאכול בה רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרסיה.