משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ג

א  כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן--הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים:  שנאמר "ואת בת היענה" (ויקרא יא,טז; דברים יד,טו), זו ביצתה; והוא הדין לכל האסור כיענה, ולכל הדברים הדומין לביצה.

ב  חלב האדם מותר באכילה, אף על פי שבשר האדם אסור באכילה; כבר ביארנו שהוא בעשה.  [ג] דבש דבורים ודבש צרעים, מותר--מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

ג  [ד] אף על פי שחלב האדם מותר, אסרו חכמים לגדול לינק אותו מן השדיים; אלא חולבת אישה לתוך הכלי, ושותה.  וגדול שינק מן השד--כיונק שרץ, ומכין אותו מכת מרדות.

ד  [ה] יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים.  ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי--אינו חוזר ויונק:  והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה--אפילו גמלוהו חודש או שניים--מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש.

ה  [ו] אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן:  שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח)--על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב; והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור--שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה.  אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו  [ז] ייראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן--כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו--האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן.

ז  [ח] ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה--לוקה משום אוכל שרץ העוף; אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה--מכין אותו מכת מרדות.  [ט] נמצא עליה קורט דם--אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה.  ביצה המוזרת, הנפש היפה תאכל.  [י] אפרוח שנולד--אף על פי שלא נתפתחו עיניו, מותר לאוכלו.

ח  בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא.  נתנבל העוף--אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת.

ט  [יא] אפרוח של ביצת טריפה--מותר, שאין מינו טמא.  היה העוף ספק טריפה--כל הביצים שתלד בערימה ראשונה, משהין אותן:  אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד, הותרו הראשונות; ואם לא ילדה, הרי הן אסורות.

י  [יב] חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה--כשתעמיד אותו--יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה.  [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן.  אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.

יא  ואם תאמר והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו--מפני שהוא המעמיד את הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר.

יב  [יד] גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים, או במי פירות כגון שרף תאנים, והרי הן ניכרין בגבינה--הורו מקצת גאונים שהיא אסורה:  שכבר גזרו על כל גבינת הגויים, בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר מותר--גזירה, משום שהעמידוה בדבר האסור.

יג  [טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו--מכין אותו מכת מרדות.  החמאה של גויים--מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.

יד  [טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב--הרי זו מותרת:  שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן.  אבל החמאה שבישלו אותה גויים--אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.

טו  [יז] ישראל שישב בצד העדר של גוי, והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר--אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה--הרי זה מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב:  והוא, שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה, שמא יעמוד ויראה אותו.

טז  [יח] ביצה ששני ראשיה כדין, או ששני ראשיה חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים--בידוע שהיא ביצת עוף טמא; ראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים--אפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואפשר שהיא ביצת עוף טהור.

יז  לפיכך שואל לצייד הישראלי שמוכרה:  אם אמר לו של עוף פלוני הוא, ועוף טהור הוא--סומך עליו; ואם אמר לו של עוף טהור הוא, ולא אמר לו שמו--אינו סומך עליו.  [יט] לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים--אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה.  ואין לוקחין מן הגויים ביצה טרופה כלל.

יח  [כ] ביצי דגים, סימניהם כסימני ביצי העוף:  אם היו שני ראשיה כדין, או חדין--טמאין.  אחד כד ואחד חד, שואל לישראלי המוכר:  אם אמר לו, אני מלחתים והוצאתים מדג טהור--אוכל על פיו; ואם אמר לו, טהורין הן--אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות.

יט  [כא] וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בהן סימן, אלא מישראלי שהוחזק בכשרות; אבל בארץ ישראל כשהייתה רובה לישראל, לוקחין מכל ישראלי שבה.  והחלב לוקחין אותו מכל ישראל, בכל מקום.

כ  [כב] הכובש דגים טמאים, צירן אסור; אבל ציר חגבים טמאים מותר, מפני שאין בהן לחלוחית.  לפיכך אין לוקחין ציר מן הגויים, אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו, אפילו דג אחד.

כא  [כג] גוי שהביא עריבה מלאה חבייות פתוחות של ציר, ודג אחד טהור באחת מהן--כולן מותרות; היו סתומות--פתח אחת מהן ונמצא בה דג טהור, שנייה ונמצא בה דג טהור--כולן מותרות:  והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים, כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור.

כב  לפיכך אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן הגויים, והן הנקראין טרית טרופה; ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר--אף על פי שהוא מרוצץ, מותר ליקח אותו מן הגויים.  [כד] גוי שהביא גרב של חתיכות דג שחיתוכן שווה, והן ניכרין שכולן מין אחד, ונמצא בחתיכה אחת מהן קשקשין--הרי כולן מותרות.