משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק א

א  מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן--שנאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז).

ב  סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם שני סימנין:  "מפרסת פרסה", ו"מעלת גרה" (ויקרא יא,ג; דברים יד,ו)--עד שיהיו שניהם.  וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שיניים בלחי העליון.  וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה--חוץ מן הגמל; וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, הרי היא מעלת גרה--חוץ מן החזיר.

ג  לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות--בודק בפיה:  אם אין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא טהורה--והוא, שיכיר גמל.  מצא בהמה שפיה חתוך--בודק בפרסותיה:  אם היא שסועה, טהורה--והוא, שיכיר חזיר.

ד  מצא פיה חתוך, ורגליה חתוכות--בודק בה אחר שישחטנה בכנפי העוקץ:  אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב, טהורה--והוא שיכיר ערוד, שכן הוא בשרו מהלך שתי וערב.

ה  [ד] בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה--אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר--הרי זה מותר באכילה.  במה דברים אמורים, בשילדה בפניו.  אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה--אף על פי שהוא יונק ממנה--הרי זה ספק, ואסור באכילה:  שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה.

ו  [ה] בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה--אף על פי שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה--הרי זה אסור באכילה:  שהגדל מן הטמא, טמא; והגדל מן הטהור, טהור.  לפיכך דג טמא הנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מותר--לפי שאינו גידוליו, אלא בלעו.

ז  [ו] בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות--אסורה באכילה; וזו היא "השסועה" שנאמרה בתורה--שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה" (דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות.  [ז] וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף--אף על פי שהוא עוף טהור, הרי זה אסור באכילה:  לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה.

ח  אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה:  שלושה מיני בהמה--והן שור, שה, ועז; ושבעת מיני חיה--אייל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר.  הן ומיניהן--כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור.  וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים.

ט  אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה:  שהחיה--חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה הטהורה--חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי.  [י] וסימני חיה, מפי השמועה הן.

י  כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל--הרי זו חיה טהורה בוודאי.  וכל שאין קרניו מפוצלות--אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי--הרי זו חיה טהורה:  עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו--כרוכות, וחדוקות, והדורות.

יא  במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו; אבל שבעת מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן--אפילו לא מצא לו קרניים--הרי זה אוכל חלבו, וחייב לכסות דמו.

יב  שור הבר, מין בהמה הוא; והקרש--אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי הוא חיה.  וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה--חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו.

יג  כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי--חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.

יד  סימני עוף טהור, לא נתפרשו מן התורה; אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מותרין.  והמינין האסורין, ארבעה ועשרים מין; ואלו הן:  (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עוזנייה; (ד) דאה, והיא "הראה" (דברים יד,יג) האמורה במשנה תורה; (ה) ואיה, והיא "הדיה" (שם) האמורה במשנה תורה; (ו) ומין האיה, שכן כתוב בה "למינה" (ויקרא יא,יד) מכלל שהן שני מינין; (ז) ועורב; (ח) וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו" (ויקרא יא,טו; דברים יד,יד) להביא את הזרזיר; (ט) ויענה; (י) ותחמס; (יא) ושחף; (יב) ונץ; (יג) ושורניקא, והוא מין הנץ שכן כתוב בו "למינהו" (ויקרא יא,טז; דברים יד,טו); (יד) וכוס; (טו) ושלך; (טז) וינשוף; (יז) ותנשמת; (יח) וקאת; (יט) ורחם; (כ) חסידה; (כא) האנפה; (כב) ומין האנפה, שכן נאמר בה "למינה" (ויקרא יא,יט; דברים יד,יח); (כג) הדוכיפת; (כד) והעטלף.  הרי ארבעה ועשרים.

טו  כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן--הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת--והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור.  ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד--והוא, שהוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.

טז  מי שאינו מכירן, ואינו יודע שמותיהן--בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים:  כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא.  ושאינו דורס ואוכל--אם יש בו אחד משלושה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור; ואלו הן--אצבע יתרה, או זפק והיא המוראה, או שיהיה קורקבנו נקלף ביד.

יז  לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס, ויש בו אחד משלושה סימנין אלו, חוץ מפרס ועוזנייה; ופרס ועוזנייה אינן מצויין ביישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאוד שהן סוף היישוב.

יח  היה הקורקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר--אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק; היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה, ונקלף ביד--הרי זה מותר.

יט  אמרו הגאונים, שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם כן היה אותו סימן שייקלף קורקבנו ביד; אבל אם אינו נקלף ביד--אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה, מעולם לא התירוהו.

כ  כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתיים לכאן ושתיים לכאן, או שקולט מן האוויר, ואוכל באוויר--הרי זה דורס וטמא.  וכל השוכן עם הטמאים, ונדמה להם--הרי זה טמא.

כא  מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה; ואלו הן:  (א) חגב; (ב) ומין חגב, והיא הדובנית; (ג) חרגול; (ד) ומין חרגול, והיא עצרוניא; (ה) ארבה; (ו) ומין ארבה, והיא ציפורת כרמים; (ז) סולעם; (ח) ומין סולעם, והיא יוחנה ירושלמית.

כב  מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד נאמן עליהן, כעוף.  ומי שאינו בקי, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש להן:  כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר בהן--הרי זה מין טהור.  ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב--אם היה שמו חגב, טהור.

כג  מי שאין לו עכשיו כנפיים או כרעיים, או שאין לו כנפיים החופות את רובו, ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל--הרי זה מותר מעתה.

כד  ובדגים שני סימנין--סנפיר, וקשקשת:  וסנפיר, הוא שפורח בו; וקשקשת, היא הדבוקה בכל גופו.  וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר.  אין לו עכשיו, וכשיגדיל יהיו לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים, וכשיעלה ישיר קשקשיו--הרי זה מותר.  ומי שאין קשקשיו חופין את כולו, מותר:  אפילו אין בו אלא סנפיר אחד, וקשקשת אחת--הרי זה מותר.