משנה תורה לרמב"ם  ספר קדושה הלכות איסורי ביאה
הלכות איסורי ביאה פרק כא
א כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים, או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר--הרי זה לוקה מן התורה: שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות" (ויקרא יח,ל); ונאמר "לא תקרבו לגלות ערווה" (ויקרא יח,ו), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה. [ב] והעושה דבר מחוקות אלו, הרי הוא חשוד על העריות.
ב ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו, לאחת מן העריות; וכן לשחק עימה, או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביופייה--אסור; ומכין המתכוון לדבר זה, מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה, ונתכוון ליהנות--כמי שנסתכל במקום התורף; ואפילו לשמוע קול הערווה, או לראות שיערה--אסור.
ג וכל הדברים האלו, אסורין בחייבי לאוין. ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה, בין בתולה בין בעולה--כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, יישאנה; ואין בזה צד איסור: ולא עוד, אלא ראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר "ברית, כרתי לעיניי; ומה אתבונן, על בתולה" (איוב לא,א).
ד ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נידה, ואף על פי שהיא ערווה, ואף על פי שיש לו הנאת לב בראייתה: הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן, אינו בא בזה לדבר מכשול. אבל לא ישחק ולא יקל ראש עימה, שמא ירגיל לעבירה.
ה אסור להשתמש באישה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת--שמא יבוא לידי הרהור. באיזה שימוש אמרו: כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו, והצעת המיטה בפניו, ומזיגת הכוס--שאין עושה לאיש דברים אלו, אלא אשתו בלבד. ואין שואלין בשלום אישה כלל, ואפילו על ידי שליח.
ו המחבק אחת מן העריות שאין ליבו של אדם נוקפו עליהן, או שנישק אחת מהן--כגון אחותו הגדולה, ואחות אימו, וכיוצא בהן--אף על פי שאין שם תאווה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר. ודבר זה אסור הוא, ומעשה טיפשים הוא--שאין קרבין לערווה כלל, בין גדולה בין קטנה: חוץ מהאם לבנה, והאב לבתו.
ז כיצד: מותר האב לחבק בתו, ולנשקה, ותישן עימו בקירוב בשר, וכן האם עם בנה--כל זמן שהם קטנים. הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה, והוא שיהיה "שדיים נכונו ושיערך צימח" (יחזקאל טז,ז)--זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו. ואם הייתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה, או שנישאת, וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, אף על פי שהן קטנים--משהגיעו להיכלם מהן, אין ישנים עימהם אלא בכסותן.
ח נשים המסוללות זו בזו--אסור, וממעשה מצריים הוא שהוזהרנו עליו: שנאמר "כמעשה ארץ מצריים . . . לא תעשו" (ויקרא יח,ג); ואמרו חכמים, מה היו עושים--איש נושא איש, ואישה נושאה אישה, ואישה נישאת לשני אנשים.
ט אף על פי שמעשה זה אסור, אין מלקין עליו--שאין לו לאו מיוחד, והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרות לכהונה משום זנות, ולא תיאסר אישה על בעלה בזה--שאין כאן זנות. וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור. ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן.
י [ט] אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה--בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות.
יא [י] אסור לאדם לשמש מיטתו, לאור הנר; הרי שהייתה ליל שבת, ולא היה לו בית אחר, והיה הנר דולק--הרי זה לא ישמש כלל. וכן אסור לישראלי לשמש מיטתו ביום, שעזות פנים היא. ואם היה תלמיד חכמים, שאינו בא להימשך בכך--הרי זה מאפיל בטליתו, ומשמש; ואין נזקקין לדבר זה, אלא מפני צורך גדול. ודרך קדושה, לשמש באמצע הלילה.
יב [יא] אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ולא תיקנו בראשונה לבעלי קראין שלא יקראו בתורה עד שיטבולו, אלא כדי למעט בתשמיש המיטה.
יג [יב] וכן אסרו חכמים שישמש אדם מיטתו, וליבו מחשב באישה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה בעל כורחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בליבו לגרשה. ואם עשה כן--הבנים אינן הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהן מורדים ופושעים.
יד [יג] וכן אמרו חכמים שכל אישה חצופה שהיא תובעת תשמיש בפיה, או המפתה אישה לשם נישואין, או המתכוון לבוא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו, ומי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים והרי הבן ספק--כל אלו, הבנים היילודים מהם הם המורדים והפושעים שייסורי הגלות בוררין אותן.
טו [יד] ואסור לאדם לבוא על אשתו בשווקים וברחובות, או בגינות ופרדסין, אלא בבית דירה--שלא ייראה כזנות, וירגילו עצמם לידי זנות; והבועל אשתו במקומות אלו, מכין אותו מכת מרדות. וכן המקדש בביאה, והמקדש בשוק, והמקדש בלא שידוך--מכין אותו מכת מרדות. [טו] ואכסנאי אסור בתשמיש המיטה, עד שיחזור לביתו.
טז וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו, שזו עזות פנים היא; ולא ייכנס עימו למרחץ. [טז] וכן לא ייכנס אדם למרחץ עם אביו, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו; ואם היה צריך לתלמידו, מותר להיכנס עימו. ויש מקומות שנהגו שלא ייכנסו שני אחים כאחד למרחץ.
יז לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש. ולא תלך אישה בשוק, ובנה אחריה--גזירה שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו, ויתעללו בה הרשעים שתפסוהו דרך שחוק.
יח אסור להוציא שכבת זרע לבטלה; לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא יישא קטנה שאינה ראויה לוולד. אבל אלו שמנאפין ביד, ומוציאין שכבת זרע--לא דיי שהוא איסור גדול, אלא שעושה זה בנידוי הוא יושב; ועליהם נאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכאילו הרגו נפש.
יט וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבוא לו הרהור--יסיע ליבו מדברי הבאי והשחתה, ויפנה לדברי תורה שהיא "איילת אהבים, ויעלת חן" (משלי ה,יט). לפיכך אסור לאדם לישן על עורפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי. [כ] ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף, בשעה שמזדקקין זכר לנקבה; ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהן עסקין במלאכתן ולא יבואו לידי הרהור.
כ [כא] וכן אסור לאדם להסתכל בנשים, בשעה שהן עומדות על הכבוסה; ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אישה שהוא מכירה--אסור, שלא יבוא לידי הרהור.
כא [כב] מי שפגע באישה בשוק--אסור לו להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחוריו; וכל המהלך בשוק אחורי אישה, הרי זה מקלי עמי הארץ. ולא יעבור אדם על פתח אישה זונה, עד שירחיק ארבע אמות, שנאמר "אל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח).
כב [כג] ואסור למי שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו, שלא יבוא לידי הרהור; ואפילו מתחת טבורו--לא יכניס אדם ידו, שמא יבוא לידי הרהור. ואם השתין מים--לא יאחוז באמה, שלא יבוא לידי הרהור; ואם היה נשוי, מותר. ובין נשוי ובין שאינו נשוי--לא יושיט ידו לאמה כלל, אלא בשעה שהוא צריך לנקביו.
כג [כד] חסידים הראשונים וגדולי החכמים--התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו, ומהן מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו: מפני שליבו פונה מדברי הבאי, לדברי האמת שהן אוחזות לבב הקדושים.
כד [כה] מצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו, סמוך לפרקן--שאם יניחן, יבואו לידי זנות או הרהור; ועל זה נאמר "ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה,כד). ואסור להשיא אישה לקטן, שזה כמו זנות היא. [כו] ואין האיש רשאי לישב בלא אישה, ולא יישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לוולד; ורשות לאישה שלא תינשא לעולם, או תינשא למי שאינו מוליד או לסריס. ולא יישא בחור זקנה, ולא יישא זקן ילדה--שדבר זה גורם לזנות.
כה [כז] וכן מי שגירש את אשתו מן הנישואין--לא תדור עימו בחצר, שמא יבואו לידי זנות. ואם היה כוהן, לא תדור עימו במבוי; וכפר קטן, נידון כמבוי. היה לה מלווה אצלו, עושה שליח לתובעו; וגרושה שבאה עם המגרש לדין--מנדין אותן, או מכין אותן מכת מרדות. ואם נתגרשה מן האירוסין, מותרת לתובעו בדין ולדור עימו; ואם היה ליבו גס בה, אף מן האירוסין אסור. ומי נדחה מפני מי, היא נדחית מפניו; ואם הייתה החצר שלה, הוא נדחה מפניה.
כו [כח] אסור לאדם לישא אישה, ודעתו לגרשה, שנאמר "אל תחרוש על ריעך, רעה; והוא יושב לבטח, איתך" (משלי ג,כט). ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים, מותר. [כט] ולא יישא אדם אישה במדינה זו, ואישה במדינה אחרת--שמא יאריכו הימים, ונמצא בן נושא אחותו, ואחות אימו, ואחות אביו, וכיוצא בהן, ואינו יודע; ואם היה אדם גדול ששמו ידוע, והרי זרעו מפורסמין וידועין--הרי זה מותר.
כז [ל] לא יישא אדם אישה לא ממשפחת מצורעים, ולא ממשפחת נכפין--והוא, שהוחזקו שלושה פעמים שיבואו בניהם כך. [לא] אישה שנישאת לשני אנשים, ומתו--לשלישי, לא תינשא. ואם נישאת, לא תצא; ואפילו נתקדשה, יכנוס.
כח לא יישא ישראל עם הארץ כוהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרון; ואם נשא--אמרו חכמים, שאין זיווגן עולה יפה, אלא מת בלא בנים, או מת הוא או היא במהרה, או קטטה תהיה ביניהם. אבל תלמיד חכמים שנשא כוהנת, הרי זה נאה ומשובח: הרי תורה וכהונה כאחד.
כט [לב] לא יישא אדם בת עם הארץ--שאם מת או גלה, בניו עמי הארץ יהיו: שאין אימן יודעת כתר התורה. ולא ישיא בתו לעם הארץ--שכל הנותן בתו לעם הארץ, כמי שכפתה ונתנה לפני הארי: מכה ובועל, ואין לו בושת פנים. ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויישא בת תלמיד חכמים--שאם מת או גלה, בניו תלמידי חכמים; וכן ישיא בתו לתלמיד חכמים--שאין דבר מגונה ולא מריבה, בביתו של תלמיד חכמים.
|
