משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק כ

א  כל הכוהנים שבזמן הזה--בחזקה הם כוהנים, ואינן אוכלין אלא בקודשי הגבול:  והוא, שתהיה תרומה של דבריהם; אבל תרומה של תורה, וחלה של תורה--אין אוכל אותה אלא כוהן מיוחס.

ב  איזה הוא כוהן מיוחס--זה שהעידו לו שני עדים שהוא כוהן בן פלוני הכוהן, ופלוני בן פלוני עד איש פלוני, והוא, הכוהן ששימש על גבי המזבח:  שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד.

ג  לפיכך אין בודקין מן המזבח ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה--שאין ממנין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסין.

ד  [ג] חלה בזמן הזה, ואפילו בארץ ישראל--אינה של תורה:  שנאמר "בבואכם, אל הארץ" (במדבר טו,יח)--ביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם; וכשעלו בימי עזרא, לא עלו כולם.  וכן תרומה בזמן הזה, של דברי סופרים; ולפיכך אוכלים אותה הכוהנים שבזמננו, שהן בחזקה.

ה  [ד] מי שהעידו לו עדים, שראוהו שהיה אוכל תרומה של תורה--הרי זה מיוחס; ואין מעלין לייחוסין לא מנשיאות כפיים, ולא מקריאה בתורה ראשון, ולא מחילוק תרומה בבית הגרנות, ולא על פי עד אחד.

ו  [ה] כוהן מיוחס שאמר בני הוא זה, וכוהן הוא--אין מעלין אותו לייחוסין על פיו, עד שיביא עדים שהוא בנו.

ז  [ו] כוהן מיוחס שיצא הוא ואשתו שידענו שהיא כשרה, למדינה אחרת, ובא הוא והיא, ובנים כרוכין אחריה, ואמר אישה שיצאת עימי היא זו, ואלו בניה--אינו צריך להביא עדים לא על האישה, ולא על הבנים.  מתה, ואלו בניה--צריך להביא עדים שאלו בניה; ואינו צריך להביא עדים על אימן שהייתה כשרה, מפני שכבר הוחזק שיצא מעימנו באישה כשרה.

ח  [ז] יצא כוהן מיוחס למדינה אחרת, ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אישה זו נשאתי, ואלו בניה--צריך להביא עדים שאישה זו כשרה, ואינו מביא עדים שאלו בניה:  והוא, שיהיו כרוכין אחריה.  ואם בא בשתי נשים, והביא ראיה על האחת--אף על פי שהבנים קטנים וכרוכין אחריה, צריך להביא ראיה עליהם:  שמא בניו מן האחרת הם, ונכרכו אחר זו המיוחסת.  [ח] בא הוא ובניו, ואמר אישה נשאתי ומתה, ואלו בניה--מביא עדים שאותה האישה כשרה הייתה, ושאלו בניה.

ט  וכדין הזה דנין בישראל מיוחס, ובלוי מיוחס; ואחר כך נעיד על בנו זה שהוא מיוחס, כדי שיהיה ראוי לסנהדרין.

י  [ט] אין מעלין משטרות לכהונה.  כיצד:  הרי שהיה בשטר פלוני כוהן לווה מפלוני או הלווהו כך וכך, והעדים מלמטה--אין מחזיקין כוהן זה שהוא מיוחס, שמא לא העידו אלא על המלווה.

יא  במה דברים אמורים, לעניין ייחוס.  אבל לחזקה שיהיה בחזקת כוהן ככוהני זמן זה, ויאכל בתרומה וחלה של דברי סופרים, ובשאר קודשי הגבול--מעלין מן השטרות, ועל פי עד אחד, ומנשיאות כפיים, ומקריאה בתורה ראשון.  [י] וכן כוהן שאמר בני זה כוהן--נאמן להאכילו בתרומה, ולהיותו בחזקת כוהן; ואינו צריך להביא ראיה, לא על הבנים ולא על האישה.

יב  [יא] שניים שבאו למדינה, זה אומר אני וחברי כוהן, וזה השני אומר אני וחברי כוהן--אף על פי שנראין כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין; ושניהם בחזקת כוהנים.  וכן עד אחד שאמר ראיתי זה שנשא כפיו, או שאכל בתרומה, או שחלק על הגורן, או שקרא בתורה ראשון וקרא אחריו לוי--מחזיקין אותו לכהונה על פיו.  וכן אם העיד שזה קרא שני בתורה אחר כוהן, מחזיקין אותו בלוייה.

יג  [יב] העיד שראה זה שחלק עם אחיו בבית דין, תרומה שהניח להן אביהן הכוהן--אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו:  שמא חלל הוא, ולקח חלק ירושתו מתרומה למוכרה.

יד  [יג] מי שבא בזמן הזה, ואמר כוהן אני--אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו:  ולא יקרא בתורה ראשון, ולא יישא את כפיו, ולא יאכל בקודשי הגבול--עד שיהיה לו עד אחד.  אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מיטמא למתים.  ואם נשא, או נטמא--לוקה; והנבעלת לו ספק חללה.  [יד] ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן.

טו  כיצד:  מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר, זכור אני כשאני תינוק, והייתי מורכב על כתפו של אבי שהוציאני מבית הספר, והפשיטני כותונתי והטבילני לאכול תרומה לערב, וחבריי בודלין ממני, והיו קוראין אותי יוחנן אוכל חלות; והעלהו רבנו הקדוש לכהונה, על פי עצמו.

טז  [טו] נאמן הגדול לומר זכור אני כשהייתי קטן, וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב; ומחזיקין אותו בכהונה, בעדותו.

יז  מי שבא בזמן הזה, ואמר כוהן אני, ועד אחד מעיד לו, שאני יודע באביו של זה שהוא כוהן--אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו, שמא חלל הוא:  עד שיעיד, שזה כוהן הוא.  אבל אם הוחזק אביו כוהן, או שבאו שניים והעידו שאביו של זה כוהן--הרי הוא בחזקת אביו.

יח  [טז] מי שהוחזק אביו כוהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה, או בן חלוצה--חוששין לו, ומורידין אותו; בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה על פיו.  באו שניים אחר כך והעידו שהוא חלל, מורידין אותו מן הכהונה; בא עד אחד אחר כך והעיד שהוא כשר, מעלין אותו לכהונה--שזה האחרון מצטרף לעד ראשון, והרי שניהם מעידין שהוא כשר, ושניים מעידים שהוא פסול:  יידחו אלו ואלו ויידחה הקול, שהשניים כמאה--ויישאר כוהן בחזקת אביו.

יט  [יז] אישה שלא שהת שלושה חודשים אחר בעלה, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, והיה אחד מהן כוהן והשני ישראל--הרי זה ספק כוהן; וכן אם נתערב ולד כוהן בוולד ישראל, והגדילו התערובת--כל אחד מהן ספק כוהן.  ונותנין עליהן חומרי ישראל, וחומרי כוהנים:  נושאין נשים הראויות לכהונה, ואינן מיטמאים למתים, ולא אוכלין בתרומה; ואם נשאו גרושה, מוציאין ואינן לוקין.

כ  [יח] שני כוהנים שנתערבו ולדותיהם, או אשת כוהן שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת לכוהן אחר, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון--נותנין על הוולד חומרי שניהם:  הוא אונן עליהם, והן אינן אוננין עליו, הוא אין מיטמא להם, והם אינן מיטמאין לו; ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק--ואם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד, נוטל חלק אחד.

כא  [יט] במה דברים אמורים, בזמן שהן באין מכוח נישואין.  אבל בזנות, גזרו חכמים שמשתקין אותו מדין כהונה כלל--הואיל ואינו יודע אביו הוודאי ונאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו" (במדבר כה,יג), עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו.

כב  [כ] כיצד:  עשרה כוהנים שפירש אחד מהם ובעל, שהרי הוולד כוהן ודאי, ואף על פי כן, הואיל ואינו יודע אביו שיתייחס לו--משתקין אותו מדין כהונה; ואינו עובד, ולא אוכל תרומה, ולא חולק.  ואם ניטמא למתים, או נשא גרושה--לוקה, שאין כאן ספק היתר.