משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק יח

א  מפי השמועה למדו שה"זונה" (ויקרא כא,ז; ויקרא כא,יד) האמורה בתורה--היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו.

ב  לפיכך הנרבעת לבהמה--אף על פי שהיא בסקילה--לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה:  שהרי לא נבעלה לאדם.  והבא על הנידה--אף על פי שהיא בכרת--לא נעשת זונה, ולא נפסלה לכהונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו.  [ב] וכן הבא על הפנויה--אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכול--אף על פי שהיא במלקות, לא נעשת זונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו.

ג  אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השווין בכול, ואינן מיוחדין בכוהנים, או מאיסורי עשה, ואין צריך לומר למי שהיא אסורה לו משום ערווה, או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה להינשא לו--הרי זו זונה.  [ג] וכן הגיורת והמשוחררת--אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלוש שנים--הואיל ואינה בת ישראל, הרי זו זונה ואסורה לכוהן.

ד  מכאן אמרו, גוי או עבד או נתין או ממזר או גר עמוני ומואבי, או מצרי ואדומי ראשון ושני, או פצוע דכא וכרות שופכה, או חלל, שבאו על היהודית--עשו אותה זונה, ונפסלה לכהונה; ואם הייתה כוהנת, נפסלה מן התרומה.  וכן יבמה שבא עליה זר, עשאה זונה.  והאיילונית מותרת לכוהן, ואינה זונה.

ה  [ד] הבא על אחת מן השנייות וכיוצא בהן, כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו--לא עשה אותה זונה:  שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה, כמו שביארנו בהלכות ייבום.

ו  [ה] הא למדת, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור:  שהרי הבא על הנידה ועל הקדשה, והנרבעת לבהמה--נבעלה בעילה של איסור, ולא נעשת זונה; ומי שנישאת לחלל--נבעלה בעילה של היתר כמו שיתבאר, ונעשת זונה.  ואין הדבר תלוי אלא בפגימה; ומפי השמועה למדו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל, כמו שביארנו.

ז  [ו] כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה--בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--משהערה בה, נפסלה משום זונה:  ובלבד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה.

ח  לפיכך אשת איש שנבעלה לאחד, בין באונס בין ברצון--נפסלה לכהונה.  [ז] ואשת כוהן שנאנסה--בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה" (דברים כד,ד).  הכול בכלל, שאם נבעלו נאסרו על בעליהן; פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג); אבל אשת כוהן באיסורה עומדת, שהרי היא זונה.  [ח] אשת ישראל שנאנסה--אף על פי שהיא מותרת לבעלה, הרי זו אסורה לכהונה.

ט  אשת כוהן שאמרה לבעלה, נאנסתי או שגגתי ובא עליי אחר, או שבא עד אחד והעיד לו עליה שזינת, בין באונס בין ברצון--הרי זו אינה אסורה עליו, שמא עיניה נתנה באחר; ואם היא נאמנת לו, או העד נאמן לו, וסמכה דעתו לדבריהם--הרי זה יוציא, כדי לצאת ידי ספק.

י  [ט] אשת כוהן שאמרה לבעלה נאנסתי--אף על פי שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו--הרי היא אסורה לכל כוהן שבעולם, אחר שימות בעלה:  שהרי הודת שהיא זונה, ואסרה עצמה ונעשת כחתיכה האסורה.

יא  [י] כוהן שקידש אישה גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש--נאסרה עליו מספק:  שמא קודם קידושין נבעלה, או אחר קידושין.  אבל ישראל שטען טענה זו--לא נאסרה עליו, שיש כאן שתי ספקות:  שמא קודם קידושין, שמא אחר קידושין; ואפילו נאמר אחר קידושין--שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו.

יב  [יא] לפיכך אם קידשה אביה לישראל, והיא פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש--נאסרה עליו מספק:  שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון; וספק איסור של תורה, להחמיר.

יג  [יב] כל אישה שקינא לה בעלה, ונסתרה ולא שתת מי סוטה--הרי זו אסורה לכוהן, מפני שהיא ספק זונה:  בין שלא רצת היא לשתות, בין שלא רצה הוא להשקותה, בין שהייתה שם עדות שמנעה אותה מלשתות, בין שקינאו לה בית דין, בין שהייתה מן הנשים שאינן ראויות לשתות--הואיל ולא שתת מכל מקום, הרי זו אסורה לכהונה מספק.

יד  [יג] פנויה שראוה נבעלה לאחד, והלך לו, ואמרו לה מי הוא זה שבא עלייך, ואמרה אדם כשר--הרי זו נאמנת; ולא עוד, אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה ממי נתעברת, ואמרה מאדם כשר--הרי זו נאמנת, ותהיה מותרת לכוהן.

טו  [יד] במה דברים אמורים, בשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים, או בקרנות שבשדות, שהכול עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים, ורוב העיר שממנה פירשו אלו העוברין כשרים--שחכמים עשו מעלה בייחוסין, והצריכו שני רובות.  אבל אם היו רוב העוברים פוסלים אותה כגון גויים וממזרים וכיוצא בהם, אף על פי שרוב המקום שבאו ממנו כשרים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולין, אף על פי שרוב העוברין שם כשרים--חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תינשא לכוהן לכתחילה; ואם נישאת, לא תצא.

טז  [טו] ראוה שנבעלה בעיר, או נתעברה בעיר--אפילו לא היה שוכן שם אלא גוי אחד או חלל אחד ועבד וכיוצא בהן, הרי זו לא תינשא לכתחילה לכוהן:  שכל הקבוע, כמחצה על מחצה הוא.  ואם נישאת--לא תצא, הואיל והיא אומרת לכשר נבעלתי.

יז  [טז] הייתה אילמת, או חירשת, או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהייתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול--הרי זו ספק זונה; ואם נישאת לכוהן, תצא אלא אם כן היו שני הרובין המצויין אצלה כשרים.

יח  [יז] השבויה שנפדית, והיא בת שלוש שנים ויום אחד או יתר--אסורה לכהונה, מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לגוי.  ואם יש לה עד שלא נתייחד הגוי עימה, הרי זו כשרה לכהונה.  ואפילו עבד או שפחה או קרוב, נאמן לעדות זו; ושתי שבויות שהעידה כל אחת מהן לחברתה, הרי אלו נאמנות:  הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים, לפיכך הקלו בשבויה.

יט  [יח] וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו, נאמן.  מעשה באחד שנשבה הוא ואימו, והיה מסיח לפי תומו ואמר, נשבינו לבין הגויים, יצאתי לשאוב מים, ודעתי על אימי, ללקוט עצים, ודעתי על אימי; והשיאו אותה חכמים לכוהן, על פיו.

כ  [יט] אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאת, שאין אדם מעיד לעצמו.  וכן שפחתה, לא תעיד לה; אבל שפחת בעלה, מעידה לה.  ושפחתה שהייתה מסיחה לפי תומה, נאמנת.

כא  [כ] כוהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה--הרי זה לא יישאנה, שמא עיניו נתן בה; ואם פדיה והעיד לה, הרי זה יישאנה, שאילו לא ידע שהיא טהורה, לא היה נותן מעותיו בה.

כב  [כא] האישה שאמרה נשביתי, וטהורה אני--נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:  ואפילו היה שם עד אחד, שמעיד שהיא שבויה.  אבל אם יש שם שני עדים שנשבת--אינה נאמנת, עד שיעיד לה אחד שהיא טהורה.

כג  היו שם שני עדים שנשבת, ועד אחד מעיד שנטמאת, ואחד מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עימה גוי עד שנפדית--אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אישה או שפחה, הרי זו מותרת.

כד  [כב] מי שאמרה נשביתי, וטהורה אני, והתירוה בית דין להינשא, ואחר כך באו שני עדים שנשבת--הרי זו תינשא לכתחילה, ולא תצא מהיתרה.  ואפילו נכנס אחריה השבאי, והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה--הרי זו לא תצא מהיתרה שהתירוה; ומשמרין אותה מעתה, עד שתיפדה.

כה  [כג] באו לה שני עדים אחר כך שנטמאת--אפילו נישאת, ואפילו היו לה בנים--הרי זו תצא; ואם בא עד אחד, אינו כלום.  אמרה נשביתי, וטהורה אני, ויש לי עדים שאני טהורה--אין אומרין נמתין עד שיבואו עדים, אלא מתירין אותה מיד; ולא עוד, אלא אפילו יצא עליה קול שיש עליה עדי טומאה--מתירין אותה, עד שיבואו עדים:  שבשבויה הקלו.

כו  [כד] האב שאמר קידשתי את בתי וגירשתיה, והרי היא קטנה--נאמן; קידשתיה וגירשתיה כשהייתה קטנה, והרי היא גדולה--אינו נאמן להחזיקה גרושה.  נשבת ופדיתיה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה--אינו נאמן:  שלא האמינה אותו תורה אלא לאוסרה משום אישות, שנאמר "את בתי, נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז); אבל לא לפוסלה משום זנות.

כז  [כה] אשת כוהן שנאסרה עליו משום שבויה--הואיל והדבר ספק, הרי זו מותרת לדור עימו בחצר אחת:  ובלבד שיהיו עימו בניו ובני ביתו תמיד, לשומרו.

כח  [כו] עיר שבאה במצור ונכבשה--אם היו הגויים מקיפין את העיר מכל רוחותיה, כדי שלא תימלט אישה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותן--הרי כל הנשים שבתוכה פסולות לכהונה כשבויות, שמא נבעלו לגויים:  אלא מי שהייתה מבת שלוש שנים ולמטה, כמו שביארנו.  [כז] ואם היה אפשר שתימלט אישה אחת, ולא יידעו בה, או שהייתה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אישה אחת--הרי זו מצלת על הכול.

כט  [כח] כיצד מצלת:  כל אישה שאמרה טהורה אני--נאמנת, ואף על פי שאין לה עד:  מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר, או במחבואה הייתי וניצולתי--נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי, ולא נטמאתי.

ל  [כט] במה דברים אמורים, בגדוד של אותה מלכות, שהם מתיישבין בעיר, ואינן יראין; לפיכך חוששין להם, שמא בעלו.  אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר--לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול:  שהן עוסקים בשלל, ובורחין להם.  ואם שבו נשים, ונעשו ברשותן--אף על פי שרדפו אחריהם ישראל, והצילו אותן מידם--הרי הן אסורות.

לא  [ל] האישה שנחבשה ביד גויים--על ידי ממון, מותרת.  ועל ידי נפשות, אסורה לכהונה; לפיכך אם היה בעלה כוהן, נאסרה עליו.  במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה על הגויים, והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הגויים תקיפה עלינו--אפילו על ידי ממון--כיון שנעשת ברשות הגויים, נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד כשבויה כמו שביארנו.