משנה תורה לרמב"ם  ספר קדושה הלכות איסורי ביאה
הלכות איסורי ביאה פרק ט
א אין האישה מיטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה--עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדוד--הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.
ב ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה--אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם--הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא.
ג וכן מדברי סופרים, שכל הרואה דם בלא עת וסתה, וכל הרואה כתם--טמאה למפרע, עד עשרים וארבע שעות; ואם בדקה בתוך זמן זה, ומצאה טהור--טמאה למפרע, עד זמן בדיקה. ואף על פי שהיא טמאה למפרע מדבריהם, אינה מטמאה את בועלה למפרע כמו שאמרנו; ואינה מונה לנידתה או לכתמה אלא מעת שראת הדם, או שמצאה הכתם. וכל הרואה כתם, הרי זו מקולקלת--שמא מן החדר בא, ונתקלקלה וסתה.
ד הרואה דם בשעת וסתה, אינה מיטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד. וכן מעוברת, ומניקה, בתולה, וזקנה--דיין שעתן, ואינן מיטמאות למפרע.
ה איזו היא מעוברת--משיוכר עוברה, שלושה חודשים. מניקה--כל ארבע ועשרים חודש, אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה. [ה] בתולה--כל שלא ראת דם מימיה, אף על פי שראת מחמת נישואין או מחמת לידה. זקנה--כל שעברו עליה תשעים יום, סמוך לזקנותה; ואיזו היא זקנותה--כל שקוראין לה זקנה, ואינה מקפדת.
ו מעוברת ומניקה וזקנה--כתמן כראייתן, ואינו מטמא למפרע; בתולה שלא ראת דם מימיה, ועדיין היא קטנה--כתמה טהור, עד שתראה דם שלוש וסתות.
ז [ו] מה בין כתם הנמצא על בשרה, לכתם הנמצא על בגדיה: שהכתם הנמצא בבשרה, אין לו שיעור. והנמצא על הבגד--אינו מטמא, עד שיהיה כגריס הקלקי, שהוא מרובע, שיש בו כדי תשע עדשות שלוש על שלוש; היה פחות משיעור זה, טהור: נמצא טיפין טיפין, אין מצטרפות; היה ארוך, הרי זה מצטרף.
ח [ז] כתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה--טהור, ואינה חוששת לו. כיצד: ישבה על כלי אבנים, כלי אדמה, וכלי גללים, או על עור הדג, או על כלי חרס מגבו, או על בגד שאין בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונמצא עליהן דם--טהורה. אפילו בדקה קרקע וישבה עליו, ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה--הרי זו טהורה: שכל שאינו מקבל טומאה, לא גזרו על כתם שיימצא בו. ולא במקבל טומאה, אלא אם כן היה לבן; אבל כלי צבעונין, אין חוששין לכתם הנמצא בהן. לפיכך תיקנו חכמים שתלבוש האישה בגדי צבעונין, כדי להצילה מדין הכתמים.
ט [ח] לא בכל מקום שתמצא הדם על בשרה, תטמא משום כתם--עד שיימצא כנגד בית תורפה. כיצד: נמצא על עקבה--טמאה, שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה. וכן אם נמצא על שוקה, ועל פרסותיה מבפנים, והם המקומות הנדבקות זו בזו, בעת שתעמוד ותדביק רגל לרגל ושוק לשוק--הרי זו טמאה.
י נמצא על ראש גודל רגלה--טמאה, שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה. וכן כל מקום שאפשר שיינתז עליו דם נידתה כשתהלך, ונמצא שם דם--טמאה; וכן אם נמצא דם על ידיה, אפילו על קשרי אצבעות ידיה--טמאה, שהידיים עסקנייות הן.
יא אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ, או מן הצדדין, ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכיים ולמעלה--הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר.
יב [ט] הכתם הנמצא על בשרה שהיה ארוך כרצועה, או עגול, או שהיה טיפין טיפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב ירכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה--הואיל והוא כנגד בית תורפה, הרי זו טמאה; ואין אומרים אילו נטף מן הגוף, לא היה כזה: שכל דם הנמצא במקומות אלו--מחמירין בו, ואף על פי שהוא ספק.
יג [י] הכתם הנמצא על החלוק שלה--מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה. נמצא על בית יד שלה--אם היה מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה. [יא] הייתה פושטתו ומתכסה בו בלילה--כל מקום שיימצא בו הדם, טמאה; וכן האיזור שלה--כל מקום שיימצא בו הדם, טמאה.
יד [יב] הייתה לובשת חלוק אחד, ושהה עליה שלושה ימים או יתר בלא עת נידתה, ובדקה ומצאה עליו שלושה כתמים, או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלושה כתמים--הרי זו ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום; וכן אם לבשה שלושה בגדים בדוקים, ושהו עליה שלושה ימים בימי זיבתה, ומצאה כתם בכל אחד ואחד מהן--אף על פי שזה כנגד זה, הרי זו ספק זבה.
טו [יג] מצאה כתם אחד שאין בו כדי שלושה כתמים--אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהור, ולא בדקה חלוקה, וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינו כשלושה כתמים--אינה חוששת לזיבות; ואם לא בדקה עצמה כל בין השמשות--הואיל ולא בדקה חלוקה, ושהה עליה שלושה ימים בימי זיבתה--חוששת לזיבות, אף על פי שאין בכתם כדי שלושה כתמים.
טז [יד] מצאה כתם על חלוקה היום, וראת דם אחר כך שני ימים זה אחר זה, או שראת שני ימים, וביום השלישי מצאה כתם--הרי זו ספק זבה.
יז [טו] הרואה כתם ואחר כך ראתה דם, תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת--בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאה טהור, בין שלא בדקה. אבל הרואה כתם אחר כתם, בתוך עשרים וארבע שעות--אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהם: שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים, אין מצטרפין למניין זיבות.
יח [טז] כיצד: ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום, אף על פי שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה, וראת דם אחר כך, עד שעה ראשונה מיום השבת--אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה; ואם ראת באחד בשבת ובשני בשבת, תהיה זבה.
יט ראת הדם ביום השבת בשעה שנייה, הרי זו טמאה שני ימים--ערב שבת שמצאה בו הכתם, ובשבת שראת הדם: שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת. ואם ראת דם באחד בשבת, חוששת לזיבות.
כ [יז] לא ראתה דם בשבת, אבל ראתה כתם אחר בשעה ראשונה מיום השבת--אם בדקה עצמה בערב שבת ומצאה טהור, אינה מונה אלא לכתם אחר שהוא ביום השבת, הואיל ושניהם, בתוך מעת לעת. ואם לא בדקה, ולא ידעה אם הפסיקה טהרה ביניהן או לא הפסיקה--הרי זו מונה לערב שבת; ואם ראתה באחד בשבת, חוששת לזיבות.
כא [יח] ראתה הכתם השני בשעה שנייה מיום השבת, בין בדקה בין לא בדקה--הרי זו טמאה שני ימים, שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת; ואם ראת באחד בשבת אחר מעת לעת, חוששת לזיבות. ראת בשעה ראשונה מיום אחד בשבת כתם שלישי--אם הפסיקה טהרה ביניהן, אינן מצטרפין ואינה חוששת; ואם לא בדקה, חוששת לזיבות.
כב [יט] כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו--אם יש לה דבר לתלות בו ולומר, שמא כתם זה מדבר פלוני הוא--אם נמצא על הבגד, הרי זו טהורה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל. ואם נמצא על בשרה, ספקו טמא ואינה תולה בו; ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה--אף על בשרה תולה, וספקו טהור.
כג [כ] כיצד: שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהן, או שעברה בשוק של טבחים, ונמצא דם על חלוקה--טהורה, ותולה בדברים אלו שמהן בא הכתם. [כא] נמצא הכתם על בשרה בלבד, אפילו מחגור ולמעלה--טמאה: שאילו היה דם זה מן השחיטה או מן השוק, היה לו שיימצא על בגדיה; והואיל ונמצא על בשרה לא בבגדה, טמאה.
כד [כב] הייתה בה מכה, אף על פי שחית--אם יכולה להתגלע ולהוציא דם, ונמצא דם על בשרה--תולה במכה; וכן כל כיוצא בזה.
כה [כג] נמצא הכתם על בגדה ובשרה כאחד, תולה בכל שיש לה לתלות.
כו ותולה במאכולת, שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת, ודם זה דם מאכולת הוא; ועד כמה, עד כגריס. אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת; ואפילו הייתה מאכולת רצוצה בכתם, הואיל והוא יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת.
כז [כד] וכן תולה בבנה ובבעלה, אם היו עסוקין בדם, או שהיו ידיהן מלוכלכות בו, או שהייתה בהן מכה--תולה ואומרת הן נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתן הוא.
כח [כה] אין מחזיקין דם ממקום למקום, לתלות בו. כיצד: הייתה לה מכה בכתפה, ונמצא כתם על שוקה--אין אומרין שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה; וכן כל כיוצא בזה--אין תולין בו, בין בגופה בין בחלוקה.
כט [כו] שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע--שתיהן טמאות. נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כתם כשני גריסין--הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו, וכגריס במאכולת; נמצא הכתם יתר מכשני גריסין, טמאה. [כז] נתעסקה באדום, אין תולה בו שחור; נתעסקה בעוף שיש בו מינין הרבה, ונמצא עליה מראה אחד מהן--תולה בו.
ל הייתה לובשת שלוש חלוקות--אם יכולה לתלות, תולה אף בתחתון; ואם אינה יכולה לתלות, אינה תולה אפילו בעליון. כיצד: עברה בשוק של טבחים--אף על פי שנמצא הכתם על התחתון לבדו, תולה בדם הטבחים; לא עברה בשוק של טבחים וכיוצא בו--אף על פי שנמצא הכתם בעליון לבדו, הרי זו טמאה.
לא ספק עברה ספק לא עברה, ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה--אינה תולה. [כח] עיר שיש בה חזירים, או שהם באין לה תמיד--אין חוששין לכתמים הנמצאין בחלוק.
לב [כט] האישה שהשאילה חלוקה לנידה, בין גויה בין ישראלית, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ומצאה עליו כתם--הרי זו תולה בנידה שלבשה אותו; השאילה אותו לזבה קטנה ביום הטמא שלה, או ליושבת על דם טוהר, או לבתולה שדמיה טהורין--הרי זו תולה בו.
לג אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השמור לה, או לזבה גדולה בשבעת ימי נקיים, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ונמצא עליו כתם--שתיהן מקולקלות, השואלת והמשאילה אותה: שמא מזו, שמא מזו. השאילה אותו ליושבת על הכתם--אינה תולה בו, שאין תולין כתם בכתם.
לד [ל] בדקה חלוקה ובדקה עצמה ומצאה טהור, והשאילה החלוק לחברתה, ולבשתהו, ונמצא עליו כתם כשהחזירתהו לה--השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק: שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה. [לא] ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ונמצא בו כתם--אם מגיע כנגד בית תורפה--טמאה; ואם לאו--טהורה, שכתם זה של קצרה הוא.
לה [לב] שלוש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם, וכן אם ישנו במיטה אחת כאחד, ונמצא דם תחת אחת מהן--כולן טמאות; ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד, ומצאה עצמה טמאה--הרי השתיים טהורות. [לג] בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות--תולה מי שאינה ראויה לראות דם, במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה, והראויה טמאה.
לו כיצד: הייתה אחת מעוברת, ואחת שאינה מעוברת--המעוברת טהורה, ושאינה מעוברת טמאה; מניקה ושאינה מניקה, המניקה טהורה; זקנה ושאינה זקנה, הזקנה טהורה; בתולה ושאינה בתולה, הבתולה טהורה. היו כולן מעוברות, כולן זקנות, כולן מניקות, כולן בתולות--הרי כולן טמאות.
לז [לד] שלוש נשים שעלו דרך מרגלות המיטה, וישנו כולן, ונמצא דם תחת האמצעית--שלושתן טמאות; תחת הפנימית--היא ושבצידה טמאות, והחיצונה טהורה; תחת החיצונה--היא ושבצידה טמאות, והפנימית טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המיטה, שהרי אין להם סדר, ונמצא דם תחת אחת מהן--כולן טמאות.
לח [לה] במה דברים אמורים, שבדקו כולן ומצאו טהור, ולא תוכל אחת מהן לתלות בחברתה כמו שביארנו; אבל אם בדקה אחת, ומצאה עצמה טהורה, וחברתה לא בדקה--תולה זו הטהורה בזו שלא בדקה, וזו שלא בדקה טמאה.
לט [לו] כל כתם הנמצא על הבגד שאין לו במה ייתלה--אינו מטמא, עד שייוודע שהוא דם. ואם נסתפק להם, שמא הוא דם או צבע אדום--מעבירין עליו שבעה סמנין אלו, על הסדר: אם עבר או כהה עינו, הרי זה כתם דם וטמאה; ואם עמד כמות שהוא, הרי זה צבע וטהורה. [לז] ואלו הן השבעה סמנין, על סדרן--רוק תפל, ולעיסת גריסין של פול, ומי רגליים שהחמיצו, ונתר, ובורית, וקימוניא, ואשלג.
מ וצריך לכסכס שלושה פעמים על כל סם וסם, ומוליך ומביא בכל כסכוס. העבירן שלא על הסדר, או שהעבירן כאחד--לא עשה כלום; הקדים אחרונים לראשונים--אלו שהעביר באחרונה שהן הראשונים עלו לו, וחוזר ומעביר אחריהם האחרונים שהקדים, עד שיעברו השבעה, על הסדר.
מא [לח] איזה הוא רוק תפל--זה שלא טעם כלום מתחילת הלילה, והיה ישן כל חצי הלילה האחרון, למחר קודם שיאכל, נקרא רוק תפל: והוא שלא יצא רוב דיבורו, עד שלוש שעות ביום; ואם השכים ושנה פרקו, קודם שלוש שעות--אין זה רוק תפל, שהדיבור מבטל חוזק הרוק ומחזירו כמים.
מב ואיזו היא לעיסת גריסין--הוא שילעוס הגריסין, עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו. ואיזה הוא מי רגליים שהחמיצו--אחר שלושה ימים, או יתר.
מג [לט] כל אישה שהיא טמאה משום כתם--אם מצאה הכתם בימי נידתה--הרי זו ספק נידה, ויושבת עליו שבעה, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה. ואם מצאה אותו בימי זיבתה--הרי זו ספק זבה גדולה או קטנה, כמו שנתבאר בפרק זה; ויושבת יום אחד אם הייתה קטנה, או שבעת ימי נקיים אם הייתה גדולה, מספק. והכול מדברי סופרים, כמו שביארנו; לפיכך הבא עליה בזדון--מכין אותו מכת מרדות, ופטורין מקרבן.
|
