משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק ח

א  יש אישה שיש לה וסת.  ויש אישה שאין לה וסת--אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה.  וזו שיש לה וסת, היא שיש לה יום קבוע--או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר.  [ב] וקודם שיבוא הדם, תרגיש בעצמה--מפהקת, ומתעטשת, וחוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שיער בשרה, או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו; ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן, בשעה קבועה לה מיום וסתה.

ב  [ג] כבר ביארנו שכל אישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחילה.  ושיש לה וסת, אסורה לשמש בכל עונת הווסת--אם וסתה ביום, אסורה לשמש כל אותו היום, ואם וסתה בלילה, אסורה לשמש כל אותה הלילה; ושמתחילת יום הווסת, תספור ימי נידתה וימי זיבתה לעולם.  [ד] לפיכך צריכות הנשים להיזהר בווסתות, עד שתדע היום והשעה שנקבעה בה וסתה.

ג  היה דרכה לראות ביום עשרים, ובא יום עשרים ולא ראת, ובא יום שלושה ועשרים וראת--הרי יום עשרים ויום שלושה ועשרים, שניהן אסורין; וכן אם ראת פעם שנייה ביום שלושה ועשרים, ולא ראת ביום עשרים--עדיין שניהן אסורין.  ראת פעם שלישית ביום שלושה ועשרים, ולא ראת ביום עשרים--טהר יום עשרים, ונעקרה הווסת ליום שלושה ועשרים:  שאין האישה קובעת לה וסת, עד שתקבענו שלושה פעמים; ואינה מיטהרת מן הווסת, עד שתיעקר ממנה שלושה פעמים.

ד  [ה] כל וסת שנקבעה מחמת אונס, אפילו ראת בו כמה פעמים--אינו וסת, שמפני האונס ראתה.  קפצה וראתה, קפצה וראתה--קבעה לה וסת לימים בלא קפיצה.  כיצד:  קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר עשרים יום קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר תשעה עשר קפצה ביום השבת ולא ראת דם, ולאחר השבת ראת בלא קפיצה--הרי נקבע אחד בשבת אחר עשרים:  שהרי נודע שהיום גרם לה לראות, לא הקפיצה; וכבר נקבע יום זה שלושה פעמים.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  [ו] ראת ביום חמישה עשר בחודש זה, ויום שישה עשר בחודש של אחריו, ויום שבעה עשר בחודש של אחריו--הרי קבעה לה וסת לדילוג; בא חודש רביעי וראת ביום שמונה עשר, עדיין לא נקבע לה וסת.  וכל יום שראת בו, חוששת לו להבא; כיון שיגיע אותו היום ולא תראה בו, טהר אותו היום מן הווסת--שאין צריך עקירת שלושה פעמים, אלא יום שנקבע שלושה פעמים.

ו  [ז] היה דרכה להיות רואה יום חמישה עשר, ושינת לשישה עשר--שניהם אסורין; שינת לשבעה עשר--הותר שישה עשר, ונאסר שבעה עשר, וחמישה עשר באיסורו עומד; שינת לשמונה עשר--נאסר שמונה עשר, והותרו כולם.

ז  [ח] היה דרכה לראות יום עשרים, ושינת ליום שניים ועשרים--שניהם אסורין; הגיע יום עשרים ולא ראת, שניים ועשרים וראת--עדיין שניהן אסורין.  הגיע יום עשרים וראת--טהר יום שניים ועשרים:  שהרי חזרה לווסתה הקבוע; ונעקר שניים ועשרים, מפני שלא נקבע שלושה פעמים.

ח  [ט] אין האישה קובעת לה וסת, בתוך ימי נידתה שראת בהן--כיון שראת יום אחד, אינה קובעת וסת בכל השבעה.  וכן אין האישה קובעת וסת, בימי זיבתה שהן האחד עשר יום; אבל קובעת וסת בימי נידתה, שאינה רואה בהן.  ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה, הרי זו חוששת לווסת; וכל וסת שנקבעה בימי זיבתה, אם נעקרה אפילו פעם אחת--נעקרה, ואינה צריכה להיעקר שלושה פעמים:  שחזקת דמים מסולקין הן בימים אלו.

ט  [י] כיצד חוששת לווסת:  אם ראת דם בווסת זו, אפילו יום אחד--תשב לנידה מספק, ואסורה לשמש באותו היום, ואפילו לא ראתה בשאר ימי הווסתות.  ואם ראתה שלושה ימים, הרי זו זבה.

י  [יא] כל אישה שמרבה לבדוק עצמה תמיד, הרי זו משובחת--ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבוא דם בלא שעת הווסת.  וכל האחד עשר יום של ימי זיבתה--הרי היא בהן בחזקת טהרה, ואינה צריכה בדיקה; אבל אחר ימי זיבתה, צריכה לבדוק.  [יב] ישבה ולא בדקה, בין באונס בין ברצון--הרי זו בחזקת טהרה, עד שתבדוק ותמצא טמא.

יא  [יג] האישה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא--אף על פי שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה, כמו שיתבאר בעניין טומאה וטהרה--הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע, ואינה מונה אלא משעה שראת; ואם מצאה עצמה טהורה, הרי זו בחזקת טהרה.

יב  [יד] וכן אישה שראת דם מחמת מכה שיש לה במקור--אף על פי שראת בשעת וסתה--היא טהורה, והדם טהור:  שהווסתות מדבריהם, כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב.

יג  [טו] הסומה בודקת עצמה, ומראה לחברתה; אבל החירשת והשוטה צריכות פיקחות לבדוק אותן ולקבוע להן וסתות, ואחר כך יהיו מותרות לבעליהן.

יד  [טז] כל אישה שטעת ולא ידעה עת וסתה, וראת דם--חוששת לזיבות:  לפיכך אם ראת דם יום אחד או שניים, יושבת תשלום שבעה--שמא דם זה בימי נידתה הוא; ואם ראת שלושה ימים, סופרת שבעת ימי נקיים--שמא בימי זיבתה היא עומדת.  [יז] וכיצד היא עושה לתקן וסתה, ולידע אם היא זבה ודאית או ספק זבה, ולידע ימי זיבתה--הכול לפי ימים שתראה בהן.

טו  כיצד:  ראת יום אחד או שניים, משלמת עליהן השבעה; ותתחיל למנות האחד עשר יום, מאחר השבעה.

טז  [יח] ראת שלושה ימים--הרי זו ספק זבה, שמא יום אחד מהן קודם נידתה, ושניים מתחילת הנידה; וכן אם ראת ארבעה--שמא שניים קודם הנידה, ושניים מתחילת הנידה.  ויושבת חמישה תשלום ימי נידה, ואחד עשר ימי זיבה אחר החמישה.

יז  [יט] וכן אם ראת תשעה ימים--הרי זו ספק זבה, שמא שניים קודם ימי נידה ושבעה של נידה; ומתחלת למנות אחד עשר יום, מאחר התשעה שפסק הדם.

יח  וכן אם ראת אחד עשר יום--הרי זו ספק זבה, שמא שניים קודם הנידה, ושבעה של נידה, ושניים לאחר הנידה; ונשאר לה מימי זיבתה תשעה.

יט  [כ] ראת שנים עשר יום--הרי זו זבה ודאית:  שאפילו היו מהן שניים לפני הנידה, ושבעה של נידה--הרי השלושה לאחר הנידה, ויישאר לה מימי זיבתה שמונה.

כ  וכן אם ראת שלושה עשר יום--יישאר לה מימי זיבתה שבעה, והן ימי הספירה.  [כא] משכה בראיית הדם, אפילו ראת אלף יום--כשיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים; ואחר השבעה, יתחילו ימי הנידה לזו שטעת.

כא  [כב] הא למדת, שכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר--ויבואו ימי נידתה.  כיצד:  ראת יום אחד ופסק הדם--מונה שבעה עשר, שישה לתשלום נידתה ואחד עשר ימי זיבתה; ויבואו ימי נידתה.  ואם ראת שלושה עשר או יתר--מונה שבעה משיפסוק הדם, ויבואו ימי נידתה כמו שביארנו.