משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק ז

א  מעוברת שהתחילה להצטער, ואחזוה חבלי לידה, והתחיל הדם לצאת קודם שתלד--אותו הדם, הוא הנקרא דם הקושי.  היאך דינו:  אם בא בימי נידתה, הרי זה דם נידה; והרי זו טמאה נידה.  ואם בא בימי זיבתה, הרי זו טהורה, שנאמר בזבה, "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט)--מפי השמועה למדו, זובה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד:  ובלבד, שתלד ולד חי; אבל אם הפילה, אין קושי לנפלים.

ב  ואפילו היה הדם שותת ויורד עם החבלים והצער, ארבעה עשר יום קודם שתלד--הרי זה דם קושי, וטהור; אבל אם התחיל הדם קודם הלידה בחמישה עשר יום או יתר--הרי זה דם זיבה, והרי היא יולדת בזוב.

ג  [ב] במה דברים אמורים, בשלא פסקו הצירים והחבלים והצער, אלא מתקשה והולכת עד שילדה.  אבל אם ראת דם שלושה ימים או יתר בימי זיבתה בצער וחבלים, ופסק הצער ורווח לה מן החבלים אחר השלושה ימים, ועמדה בנחת ארבע ועשרים שעות או יתר--אף על פי שלא פסק הדם, ואף על פי שחזר הצער והחבלים אחר ארבע ועשרים שעות--הרי זו זבה:  שאילו היה הדם מחמת הוולד, לא פסק הצער ולא החבלים; ואם ילדה אחרי כן, הרי זו יולדת בזוב.

ד  [ג] ראת דם יום אחד בלא צער ושניים בקושי, וילדה, או שניים בלא צער ויום בקושי, וילדה, או יום בקושי ויום בלא צער ויום בקושי, וילדה--אינה יולדת בזוב; אבל אם ראת יום אחד בקושי ושניים בלא צער, וילדה, או שניים בקושי ואחד בלא צער, וילדה, או יום בלא צער ויום בקושי ויום בלא צער, וילדה--הרי זו יולדת בזוב.  זה הכלל:  קושי הסמוך ללידה, אין זו יולדת בזוב; שופי הסמוך ללידתה, הרי זו יולדת בזוב.

ה  [ד] חל שלישי לראייתה להיות ביום הלידה--אפילו כל היום כולו בשופי--אין זו יולדת בזוב, שהרי יום הלידה סמוך לקושי; ראת שני ימים, ובשלישי הפילה, ואין ידוע מה הפילה--הרי זו ספק זבה, וספק יולדת.

ו  [ה] כיצד דין יולדת בזוב:  צריכה לישב שבעת ימי נקיים, וטובלת לערב, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה, ואחר כך יהיה לה דם טוהר; ומביאה קרבן זבה, וקרבן יולדת.

ז  לפיכך אם ילדה זכר--אפילו פסק הדם ביום הלידה--סופרת שבעת ימי נקיים, וטובלת.  ואם ילדה נקבה, וספרה שבעת ימי נקיים, ושלמו עם ארבעה עשר של לידה, או לאחריהן--הרי זו טובלת, ומותרת לבעלה; ואם שלמו ימי הספירה בתוך ארבעה עשר--הרי זו אסורה לבעלה, עד ליל חמישה עשר.

ח  [ו] כיצד:  הרי שראת דם שלושה ימים, וספרה שבעת ימי נקיים--הרי עשרה, ועדיין היא אסורה עד ליל חמישה עשר:  שכל ארבעה עשר, היא כנידה.  ולמה אין מצריכין את היולדת בזוב לספירת שבעה, אחר שבעה של זכר ואחר ארבעה עשר של נקבה--מפני שימי לידתה וימי נידתה שאינה רואה בהן, עולין לה לספירת שבעה כמו שיתבאר.

ט  [ז] יולדת בזוב שלא פסק דמה--אין לה דם טוהר, אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא; אבל אם ספרה שבעת ימי נקיים, ושלמו ארבעה עשר של נקבה, וטבלה, ואחר כך ראת דם בתוך ארבעים של זכר ושמונים של נקבה--הרי זה דם טוהר.

י  [ח] ספרה שבעת ימי נקיים, ולא טבלה, ואחר כך ראת דם--הרי זו טובלת, ומותרת לבעלה מיד:  שכל ימי טוהר, אינן ראויות לא לנידה ולא לזיבה.  אבל עצמו של דם--טמא ומטמא כדין דם הנידה, עד שתטבול.

יא  [ט] היולדת נקבה, ולאחר ארבעה עשר שלה נתעברה, והתחיל דם הקושי לבוא לה בתוך שמונים--הרי הוא דם טוהר, אף על פי שאין קושי לנפלים:  שכל דמים שתראה בתוך ימי טוהר, טהור הוא עד שתפיל הוולד.  ומשתפיל, תהיה טמאה לידה--אם הפילה זכר, טומאת זכר, ואם הפילה נקבה, טומאת נקבה.  ומונה ימי טומאה וימי מלאות, מוולד שני:  אפילו היו תאומים והפילה היום אחד, והפילה האחר אחר כמה ימים--מונה לשני ימי טומאה, וימי מלאות.

יב  [י] זבה שפסק זובה, והתחילה למנות שבעת ימי נקיים, ובא לה דם קושי בתוך ימי נקיים--אינו סותר, וימי הקושי עולים לה למניין שבעה; וכן אם ילדה בשבעת ימי נקיים--אין הלידה סותרת, וימי הלידה עולין לה למניין שבעה, ואף על פי שהיא טמאה בהן:  שנאמר "ואם טהרה, מזובה" (ויקרא טו,כח)--כיון שטהרה "מזובה", אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת, כגון טומאת לידה, או טומאת נידה, או טומאת צרעת--הרי זו סופרת בהן; ואין טומאות אלו וכיוצא בהן, סותרין הספירה.

יג  [יא] ימי לידתה, וימי נידתה--אם לא ראת בהן דם--הרי אלו עולין לה לספירת שבעת ימי נקיים; ואם ראת בהן דם--אין עולין לה ימי הראייה, ולא סותרין כל הימים, אלא משלמת על הימים שספרה, כשיפסוק הדם:  שאין סותר הכול אלא ראייה של זוב, אבל אלו סותרין יומן בלבד.

יד  [יב] מאחר שתבין כל העיקרים האלה שביארנו, יתבאר לך מה שאמרו חכמים, שאפשר שתראה האישה דם מן המקור יום אחר יום מאה וארבעה עשר יום, ולא תהיה זבה.  כיצד:  שניים לפני נידתה, ושבעה ימי נידתה, ושניים לאחר ימי נידתה, וארבעה עשר קושי, ושמונים של נקבה, ושבעה נידה, ושניים אחר ימי הנידה.

טו  הא למדת, שכל דם שתראה האישה אחר מלאות תחילה--הוא תחילת נידתה, ואין משגיחין על וסתות שמקודם; לפיכך הרואה דם בסוף ימי מלאות בין השמשות, הרי זו ספק נידה, שמא בלילה ראת הדם, שהוא תחילת ימי נידתה.

טז  [יג] כבר ביארנו שהנידה שראת דם כל שבעה--מותרת לשמש בליל שמיני, אחר שתטבול; וזבה קטנה--משמרת יום אחד טהור, וטובלת, ומותרת לשמש לערב; וזבה גדולה--סופרת שבעת ימי נקיים, וטובלת, ומותרת לשמש בליל שמיני.  ואין בין זמן נידה לנידה, אלא אחד עשר יום בלבד; ובאותן האחד עשר, תהי זבה קטנה או גדולה.  [יד] ומאחר שתהיה זוכר כל אלו העיקרים, יתבאר לך זה שאמרו חכמים.

יז  האישה שהוחזקה כל ימיה, יום תראה דם, ויום לא תראה דם--בתחילה משמשת בליל שמיני, וביום שמיני שהוא יום אחד אחר ימי נידתה; ומשמשת בכל שמונה עשר יום, ארבע לילות בלבד, ואינה יכולה לשמש בימים, שהיום הטהור הוא שמור ליום הטמא.  לפיכך אם הייתה רואה הדם בכל יום טמא, מתחילת הלילה--אינה משמשת אלא בשמיני בלבד, שהוא יום אחד אחר נידתה.

יח  [טו] הייתה רואה שני ימים טמאין, ושני ימים טהורין--משמשת בשמיני, ובשנים עשר, ושישה עשר, ויום עשרים.

יט  [טז] הייתה רואה שלושה ימים טמאין, ושלושה ימים טהורין--משמשת שני ימים מהשלושה הטהורין שאחר ימי נידתה, שהאחד מהן שמור לשניים הטמאין הסמוכין לנידתה; ושוב אינה משמשת לעולם--שהרי הוחזקה זבה גדולה, ואין לה שבעת ימי נקיים.

כ  [יז] הייתה רואה ארבעה ימים טמאין, וארבעה טהורין--משמשת יום אחד שאחר נידתה, ושוב אינה משמשת לעולם.

כא  [יח] הייתה רואה חמישה ימים טמאין, וחמישה טהורין--משמשת השלושה הסמוכים לנידתה, ושוב אינה משמשת לעולם.

כב  [יט] הייתה רואה שישה ימים טמאין, ושישה ימים טהורין--משמשת בחמישה ימים הסמוכים לנידתה תחילה, ושוב אינה משמשת לעולם.

כג  [כ] הייתה רואה שבעה ימים טמאין, ושבעה טהורין--משמשת השבוע הראשון הטהור הסמוך לנידתה, ויבוא אחריו שבוע טמא, תיקבע בו זבה, והשבוע הטהור שיבוא אחריו לספירה, ואסורה לשמש בו; ונמצאת שלא שימשה מיטתה בארבעה שבועות, אלא שבוע אחד.  וכן כל ימיה, משמשת שמונה עשר יום בכל שמונה עשר שבועות.

כד  כיצד:  שבוע חמישי, הרי היא זבה; שבוע שישי, שהיא בו טהורה לספירה; שבוע שביעי, זבה; שבוע שמיני, לספירה; שבוע תשיעי, שהיא רואה בו, חמישה ימים ממנו מימי נידה, ושניים מתחילת ימי זיבה; משמרת יום אחד מן השבוע העשירי הטהור, ומשמשת שישה; שבוע אחד עשר, שהיא רואה בו, שניים מסוף ימי זובה, וחמישה מתחילת ימי נידה; ומשמשת חמישה ימים משבוע שנים עשר הטהור.

כה  שבוע שלושה עשר, זבה; ושבוע ארבעה עשר, לספירה; וכן שבוע חמישה עשר, זבה; ושבוע שישה עשר, לספירה; ושבוע שבעה עשר, זבה; ושבוע שמונה עשר, לספירה.  וסופרת על דרך זו לעולם.

כו  נמצאת אומר, שבכל שמונה עשר שבועות, משמשת שמונה עשר יום; ואילו לא אירע לה חולי זה, והייתה שבוע נידה ואחד עשר יום טהורה--הייתה משמשת בכל השמונה עשר שבועות, אחד עשר שבועות, שהן שבעה ושבעים יום.  [כא] ובזמן שהיא רואה שבוע טמא, ושבוע טהור--משמשת שמונה עשר יום, שהם כמו רביע הימים; וזה הוא שאמרו חכמים, משמשת רביע ימיה.

כז  [כב] הייתה רואה שמונה ימים טמא, ושמונה ימים טהור--הרי זו משמשת חמישה עשר יום, מתוך ארבעים ושמונה יום.  כיצד:  שמונה טמא שבתחילה, שבעה מהן ימי נידתה, ויום אחד זיבות סמוך לנידתה; משמרת לו יום אחד מן השמונה הטהורין, ומשמשת שבעה; ואחר כך יבואו לה שמונה טמאין, מהן שניים תשלום ימי זיבתה, ושישה מימי נידתה; ויבואו שמונה טהורין, יום אחד מהן תשלום ימי נידתה, ומשמשת שבעה שנייות; ואחר כך יבואו לה שמונה טמאים, מהן ארבעה תשלום ימי זיבתה, וארבעה מימי נידתה, נמצאת זבה גדולה, וצריכה ספירת שבעה; יבואו לה שמונה טהורים, סופרת מהן שבעה, ומשמשת יום אחד.  נמצאת משמשת חמישה עשר יום, בכל ארבעים ושמונה.

כח  [כג] הייתה רואה תשעה ימים טמא, ותשעה ימים טהור--משמשת שמונה ימים, בכל שמונה עשר יום לעולם.  כיצד:  תשעה הטמאים, שבעה מהן לנידתה, ושניים זיבות סמוך לנידתה; משמרת להן יום אחד מן התשעה הטהורין, ומשמשת שמונה.  וכן לעולם.

כט  [כד] הייתה רואה עשרה ימים טמא, ועשרה ימים טהור, ומעשרה ולמעלה, אפילו אלף יום טמא ואלף יום טהור--יהיה ימי שימושה כמניין זיבתה.  כיצד:  עשרה הטמאים, מהם שבעה נידה ושלושה זיבה; עשרה הטהורים, סופרת מהן שבעה, ומשמשת שלושה.  נמצאו ימי השימוש שלושה, וימי זיבות דמה שלושה.

ל  וכן מאה יום טמאין, ומאה טהורין--המאה הטמאין, שבעה מהן לנידה, ושלושה ותשעים זיבות; המאה הטהורין, שבעה מהן לספירה, ושלושה ותשעים לשימוש.  וכן אלף, וכן כל מניין ומניין על דרך זו.