משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק ד

א  הנידה, הרי היא כשאר כל העריות.  המערה בה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--חייב כרת:  ואפילו הייתה קטנה בת שלוש שנים ויום אחד, כשאר עריות--שהבת מיטמאה בנידה, ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים, מיטמאה בזיבה.  ודבר זה מפי השמועה, שאין הפרש בין גדולה לקטנה, לטומאת נידות וזיבות.

ב  ואחד הבא על הנידה כל שבעת הימים, ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה, או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה, בין שפחה בין משוחררת--הכול בכרת:  שנאמר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), ובזבה נאמר "כל ימי זוב טומאתה, כימי נידתה תהיה" (ויקרא טו,כה), וביולדת הוא אומר "כימי נידת דוותה תטמא" (ויקרא יב,ב), "וטמאה שבועיים כנידתה" (ויקרא יב,ה).

ג  במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים, בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים.  אבל נידה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה--הבא על אחת מהן, אפילו אחר כמה שנים--חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב:  שנאמר "ורחצו במים" (ויקרא טו,יח)--בניין אב לכל טמא, שהוא בטומאתו עד שיטבול.

ד  הגויים--אין חייבין עליהם משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת.  וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו--לעניין טומאה וטהרה.

ה  כל דם שתראה היולדת בתוך שלושה ושלושים של זכר, ושישה ושישים של נקבה--הוא הנקרא דם טוהר; ואינו מונע את האישה מבעלה, אלא טובלת אחר שבעה של זכר ואחר ארבעה עשר של נקבה, ומשמשת מיטתה, אף על פי שהדם שותת.

ו  כל חייבי טבילות, טבילתן ביום:  חוץ מנידה ויולדת--שהרי הוא אומר בנידה "שבעת ימים תהיה בנידתה" (ויקרא טו,יט), השבעה כולן בנידה וטובלת בליל שמיני; וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמישה עשר, שהיולדת כנידה, כמו שביארנו.

ז  נתאחרה ימים רבים ולא טבלה--כשתטבול, לא תטבול אלא בלילה:  שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נידה אחרת לטבול בשביעי.  [ח] הייתה חולה, או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הליסטים, או מפני הצינה, או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה--הרי זו טובלת ביום השמיני, או בימים של אחריו ביום.

ח  [ט] כל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן--עד שתאמר לו טמאה אני, או עד שתוחזק נידה בשכונותיה.  הלך בעלה למדינה אחרת, והניחה טהורה--כשיבוא אינו צריך לשאול לה, ואפילו מצאה ישנה--הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נידה היא; ואם הניחה נידה--אסורה לו, עד שתאמר טהורה אני.

ט  [י] האישה שאמרה לבעלה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, ודרך שחוק אמרתי לך תחילה--אינה נאמנת; ואם נתנה אמתלה לדבריה, נאמנת.  כיצד:  תבעה בעלה, ואחותו או אימו עימה בחצר, ואמרה לו טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה טהורה אני, ולא אמרתי לך טמאה אני אלא מפני אחותך או אימך, שמא יראו אותנו--הרי זו נאמנת.  וכן כל כיוצא בזה.

י  [יא] היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמי שבעל נידה.  והוא הדין, בשאר עריות.  אלא כיצד יעשה:  נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה.

יא  [יב] ואסור לו לאדם שיבוא על אשתו סמוך לווסתה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר "והיזרתם את בני ישראל, מטומאתם" (ויקרא טו,לא).  וכמה--אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחילת היום; ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחילת הלילה.

יב  [יג] עבר וסתה ולא ראתה, מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הווסת.  כיצד:  היה דרכה לראות בשש שעות ביום, אסורה לשמש מתחילת היום; עברו שש שעות ביום ולא ראתה, אסורה לשמש עד לערב.  וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה, ועברו ולא ראתה--אסורה לשמש עד שתזרח השמש.

יג  [יד] דרך בני ישראל ובנות ישראל, לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש.  כיצד:  מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האישה עצמה במטלית נכונה לה; ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש.  ויש לאיש להניח אשתו, שתבדוק במטלית שלו--מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו.

יד  [טו] בגדים אלו שמקנחין בהן--צריכין שיהיו של פשתן, שחקים ולבנים; והם הנקראים עידים בעניין זה.  והבגד שמקנח בו, נקרא עד שלו; והבגד שמקנחת היא בו, נקרא עד שלה.

טו  [טז] הצנועות אינן משמשות עד שיבדקו עצמן תחילה, קודם תשמיש.  ואישה שאין לה וסת, אסורה לשמש עד שתבדוק; לפיכך היא משמשת בשני עידים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש.  אבל אישה שיש לה וסת, אינה צריכה עד לפני התשמיש, אלא משום צניעות.  אבל אחר תשמיש--הכול צריכין שני עידים, אחד לו ואחד לה.

טז  אפילו מעוברת, ומניקה, וזקנה, וקטנה--לא תשמש אלא בשני עידים, אחד לו ואחד לה.  אבל בתולה, ויושבת על דם טוהר--אינה צריכה עידים, שהרי הדם שותת ממנה.

יז  המשמש מיטתו פעמים רבות, אינן צריכין לבדוק שני העידים שלהן על כל ביאה וביאה, אלא מקנח בעד שלו והיא בעד שלה, אחר כל ביאה וביאה כל הלילה; ולמחר יבדקו העידים.  נמצא הדם על עד שלו, או על עד שלה--הרי זו טמאה.

יח  שימשה מיטתה, וקינחה עצמה, ואבד העד--הרי זו לא תשמש פעם שנייה, עד שתבדוק בעד אחר תחילה:  שמא דם היה, על העד שאבד.  [יח] הניחה העד תחת הכר, או תחת הכסת, ונמצא עליו דם--אם משוך--טמאה, שחזקתו מן הקינוח; ואם היה עגול--טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.

יט  קינחה עצמה בעד הבדוק לה, וטחתו בירכה, ולמחר נמצא עליו דם--הרי זו טמאה; ואין אומרים שמא כשטחה אותו בירכה, נהרגה מאכולת.

כ  קינחה עצמה בעד שאינו בדוק לה, ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה, ונמצא עליו דם--אם היה הדם כגריס ועוד--הרי זו נידה; היה פחות מכאן--טהורה, שאינו אלא מן המאכולת.

כא  [כ] מי שראת דם בשעת תשמיש, הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנייה; ראת דם בפעם שנייה, משמשת פעם שלישית; ראת דם כך בשלישית, הרי זו אסורה לשמש עם בעלה זה לעולם.

כב  במה דברים אמורים, שלא היה שם דבר לתלות בו.  אבל אם שימשה סמוך לווסתה, תולה בווסת.  הייתה בה מכה, תולה במכה; ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בשעת התשמיש, אינה תולה במכה.  ונאמנת אישה לומר, מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא; ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.

כג  [כא] מי שראת דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית, ואין שם דבר לתלות בו--הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשני; נישאת לשני, וראת דם כך בשעת תשמיש שלושה פעמים--הרי זו תתגרש, ומותרת להינשא לשלישי.  נישאת לשלישי, וראת דם כך בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית--הרי זו תתגרש; ואסורה להינשא, עד שתבריא מחולי זה.

כד  [כב] כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת, או לא נתרפאת:  מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה, ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה, ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו, ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצוואר הרחם, ומוציאה המוך--אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור.  ואם לא נמצא על המוך כלום--בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין, וטהורה היא; ומותרת להינשא לאחרים, כמו שביארנו בהלכות אישות.