משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק א

א  הבא על אחת מכל העריות--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אשר יעשה, מכול התועבות האלה--ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), שניהם חייבין הבועל והנבעל; ואם היו שוגגין, חייבין חטאת קבועה.  ויש מן העריות שהיא במיתת בית דין, יתר על הכרת השווה בכולן.

ב  אותן העריות שיש בהן מיתת בית דין--אם היו שם עדים והתראה, ולא פירשו ממעשיהם--ממיתין אותן, במיתה האמורה בהן.  [ג] ואפילו היה העובר תלמיד חכמים--אין ממיתין ולא מלקין, עד שתהיה שם התראה:  שלא ניתנה התראה בכל מקום, אלא להבחין בין שוגג למזיד.

ג  [ד] העריות שיש בהן מיתת בית דין--מהן שמיתתן בסקילה, ומהן שמיתתן בשריפה, ומהן בחנק.  ואלו שמיתתן בסקילה--הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו והיא הנקראת כלתו, והשוכב עם זכר, והשוכב עם בהמה, והאישה המביאה את הבהמה עליה.

ד  [ה] ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה--הבא על בת אשתו בחיי אשתו, ועל בת בתה, ועל בת בנה, ועל אם אשתו, ועל אם אימה, ועל אם אביה, והבא על בתו, ועל בת בתו, ועל בת בנו.

ה  [ו] אין לך ערווה בחנק, אלא אשת איש בלבד--שנאמר "מות יומת הנואף, והנואפת" (ויקרא כ,י); ומיתה האמורה בתורה סתם, היא חנק.  ואם הייתה בת כוהן--היא בשריפה ובועלה בחנק, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . ." (ויקרא כא,ט).  ואם הייתה נערה מאורסה--שניהם בסקילה, שנאמר "כי יהיה נערה בתולה . . . וסקלתם אותם באבנים" (דברים כב,כג-כד).  וכל מקום שנאמר בתורה "מות יומתו . . . דמיהם בם" (ויקרא כ,יא; ויקרא כ,יב; ויקרא כ,יג; ויקרא כ,טז; ויקרא כ,כז), הרי הן בסקילה.

ו  [ז] ושאר העריות כולן בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין; לפיכך אם היו שם עדים והתראה--בית דין מלקין אותן, שכל חייבי כרתות לוקין.

ז  [ח] הבא על אחת מחייבי לאוין--במזיד, לוקה הוא והיא; בשוגג, פטורין מכלום.  והבא על אחת מן השנייות במזיד, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.  אבל הבא על אחת מחייבי עשה, אינו לוקה; ואם הכו אותם בית דין מכת מרדות כדי להרחיק מן העבירה, הרשות בידם.

ח  [ט] אנוס פטור מכלום--מן המלקות, ומן הקרבן, ואין צריך לומר מן המיתה:  שנאמר "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב,כו).  במה דברים אמורים, בשנאנס הנבעל; אבל הבועל--אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת.  ואישה שתחילת ביאתה באונס, וסופה ברצון--פטורה מכלום:  שמשהתחיל לבעול באונס, אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו, כופה אותה לרצות.

ט  [י] המכניס ראש העטרה בלבד--הוא הנקרא מערה, מלשון "את מקורה הערה" (ויקרא כ,יח); והמכניס כל האבר, הוא הנקרא גומר.  וכל הביאות האסורות, אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע, ואף על פי שפירש ולא גמר:  כיון שהכניס ראש העטרה--נתחייבו שניהם מיתת בית דין, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות.

י  ואחד הבא על האישה כדרכה, ואחד הבא עליה שלא כדרכה--משיערה בה--יתחייבו שניהן מיתה, או כרת, או מלקות, או מכת מרדות:  בין שהיו שוכבין, בין שהיו עומדים--על הכנסת העטרה הוא החיוב.

יא  כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים, או מי שנולד כך, סריס חמה--אף על פי שהכניס את האבר בידו--אינו חייב לא כרת, ולא מלקות, ואין צריך לומר מיתה:  שאין זו ביאה.  אבל פוסל הוא מן התרומה; ובית דין מכין את שניהם, מכת מרדות.

יב  הבא על ערווה מן העריות כמתעסק, אף על פי שאין כוונתו לכך--חייב; וכן בחייבי לאוין, ובשנייות.  אבל הבא על ערווה מן העריות והיא מתה, פטור מכלום; ואין צריך לומר בחייבי לאוין, שהוא פטור.  והבא על הטריפה, או ששכב עם בהמה טריפה--חייב:  חי הוא, אף על פי שסופו למות מחולי זה; ואפילו שחט בה שני סימנין, ועדיין היא מפרכסת--הבא עליה חייב, עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.

יג  כל אישה אסורה מאלו--אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה--גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה.  ואם הייתה פחותה מזה--הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה.  וכן אישה גדולה שבא עליה קטן--אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור.  ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין.

יד  הבא על הזכור, או הביא זכור עליו--כיון שהערה--אם היו שניהם גדולים, נסקלים:  שנאמר "ואת זכר--לא תשכב, משכבי אישה" (ויקרא יח,כב), בין שהיה בועל או נבעל.  ואם היה קטן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--זה שבא עליו או הביאו על עצמו, נסקל; והקטן, פטור.  ואם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע.

טו  אחד הבא על הזכור, או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו--חייב; ואם בא עליו דרך נקבותו, פטור.  והטומטום, ספק הוא; לפיכך הבא על הטומטום, או על אנדרוגינוס דרך נקבותו--מכין אותו מכת מרדות.  והאנדרוגינוס מותר לישא אישה.

טז  הבא על הבהמה, או שהביא בהמה עליו--שניהן נסקלין, שנאמר "ובכל בהמה לא תיתן שכובתך" (ויקרא יח,כג):  בין שרבעה בין שהביאה עליו.  ואחד בהמה, ואחד חיה ועוף--הכול בסקילה; ולא חלק הכתוב בבהמה בין גדולה לקטנה, שנאמר "ובכל בהמה":  אפילו ביום לידתה, הבא עליה--בין כדרכה, בין שלא כדרכה, כיון שהערה בה, או הערת בו--חייב.

יז  קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על הבהמה, או הביאה עליו--היא נסקלת על ידו, והוא פטור; היה בן תשע או פחות, אין סוקלין את הבהמה.  וכן קטנה בת שלוש שנים ויום אחד שהביאה בהמה או חיה עליה--בין בהמה גדולה, בין בהמה קטנה, כיון שהערת בה הבהמה, בין כדרכה בין שלא כדרכה--הבהמה נסקלת; והיא, פטורה.  ואם הייתה גדולה, שניהן נסקלין; ואם הייתה מבת שלוש שנים ולמטה, אין הבהמה נסקלת.

יח  וכן השוכב עם בהמה בשגגה, והאישה שהביאה את הבהמה עליה בשגגה--אין הבהמה נסקלת על ידן, ואף על פי שהן גדולים.

יט  כל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן--הקטן פטור, והגדול חייב כמו שביארנו.  אחד ער ואחד ישן, הישן פטור.  אחד מזיד ואחד שוגג--המזיד חייב, והשוגג מביא קרבן.  אחד אנוס ואחד ברצון--האנוס פטור, כמו שביארנו.

כ  [יט] ואין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה, והכניס כמכחול בשפופרת--אלא משיראו אותן דבוקין זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו; ואין אומרים, שמא לא הערה:  מפני שחזקת צורה זו שהערה.

כא  [כ] מי שהוחזק בשאר בשר--דנין בו על פי החזקה, אף על פי שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב; ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין, על חזקה זו.  כיצד:  הרי שהוחזק שזו אחותו או בתו או אימו, ובא עליה בעדים--הרי זה לוקה או נשרף או נסקל:  ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו, או אימו, או בתו--אלא בחזקה בלבד.

כב  ומעשה באישה אחת שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתפה, והגדילתו בחזקת שהוא בנה, ובא עליה; והביאוה לבית דין, וסקלוה.  ראיה לדין זה, מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת--ומניין לנו ראיה ברורה שזה אביו, אלא בחזקה; כך שאר הקרובים, בחזקה.

כג  [כא] איש ואישה שבאו ממדינת הים, הוא אומר אשתי, והיא אומרת בעלי--אם הוחזקה בעיר שלושים יום שהיא אשתו, הורגין עליה; אבל בתוך השלושים יום, אין הורגין עליה משום אשת איש.

כד  [כב] האישה שהוחזקה נידה בשכונותיה, בעלה לוקה עליה משום נידה.  המקנא לאשתו, ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאת, והיה בעלה כוהן, ובא עליה אחר כך--הרי זה לוקה עליה, משום זונה:  אף על פי שעיקר העדות בעד אחד, כבר הוחזקה בו זונה.

כה  [כג] האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה--אף על פי שהוא נאמן, ותינשא לו--אם זינת, אינה נסקלת על פיו:  עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם.  וכן האישה שאמרה מקודשת אני--אינה נהרגת על פיה, עד שיהיו שם עדים או תוחזק.