משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות סוטה

הלכות סוטה פרק ד

א  בחמישה עשר באדר, נפנין בית דין לצורכי הרבים, ובודקין על הראויה לשתות להשקותה, ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה לקנא לה ולהוציאה; ובכל זמן, משקין את הסוטות.  [ב] ואין משקין את הסוטה אלא ביום, וכל היום כשר להשקית סוטה; ואין משקין שתי סוטות כאחת, שנאמר "והעמיד אותה" (ראה במדבר ה,טז).

ב  [ג] סוטה שאמרה איני שותה, מחמת יראה ופחד--יש לה לחזור ולומר, הריני שותה; אבל אם אמרה איני שותה, והיא בריאה, ואינה יראה, ולא פוחדת--אינה יכולה לחזור ולומר, הנני שותה.

ג  [ד] אמרה איני שותה, קודם שתימחק המגילה--הרי מגילתה נגנזת, ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת; ומנחתה, מתפזרת על הדשן.  ואם אמרה איני שותה, אחר שנמחקה המגילה--מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כורחה.  [ה] ומאיימין עליה שתשתה; ואומרין לה, בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, ואל תפחדי, לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי:  יש שם מכה, מחלחל ויורד; אין שם מכה, אינו עושה כלום.

ד  [ו] אמרה טמאה אני--אף על פי שנמחקה המגילה--המים נשפכין, מפני שאין בהן קדושה; ומנחתה, מתפזרת על הדשן.

ה  [ז] מגילת סוטה שכתבה בלילה, פסולה:  שנאמר "וכתב . . ." (במדבר ה,כג), "והשקה . . ." (במדבר ה,כד; במדבר ה,כז), "והקריב" (במדבר ה,כה)--כשם שקרבנה ביום, כך כתיבת המגילה והשקיתה ביום.  כתבה למפרע, פסולה--שנאמר "האלה" (במדבר ה,כג), על הסדר.  כתבה קודם שתקבל עליה השבועה, פסולה--שנאמר "והשביע" (במדבר ה,כא), "וכתב" (במדבר ה,כג).

ו  [ח] כתבה איגרת, פסולה--שנאמר "בספר" (במדבר ה,כג).  כתבה על שני דפין, פסולה:  שנאמר "בספר"--ספר אחד, ולא שניים ושלושה.  ואינו כותב לא על הנייר, ולא על הדפתרא, אלא במגילת ספר, שנאמר "בספר"; ואם כתבה על נייר או דפתרא, פסולה.  [ט] "וכתב . . . הכוהן" (במדבר ה,כג)--הא למדת שאם כתבה ישראל או כוהן קטן, פסולה.

ז  אינו כותבה לא בקמוס, ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שרישומו ניכר ועומד--אלא בדיו שאין בו קלקנתוס:  שנאמר "וכתב . . . ומחה" (במדבר ה,כג), כתב שהוא יכול להימחות; ואם כתב בדבר המתקיים, פסולה.  [י] נשאר במגילה רושם כתב ניכר, פסולה--עד שימחוק, יפה יפה.

ח  כתב אות אחת ומחקה, וחזר וכתב אות שנייה ומחקה, עד שהשלים--פסולה:  עד שתהיה כולה כתובה.  [יא] כתבה שלא לשמה, או שמחקה שלא לשמה--פסולה.  כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחקן לתוך כוס אחד, או לתוך שני כוסות ועירבן בכוס אחד, והשקה לשתיהן--פסולה, שכל אחת מהן לא שתת מגילתה.

ט  מחקן לשני כוסות, ועירבן, וחזר וחלקן בשני הכוסות--לא ישקה אותן; ואם השקה, כשר.  נשפכו המים--הרי זה כותב מגילה אחרת, ומביא מים אחרים.  נשפכו, ונשתייר מהן--לא ישקה את השאר; ואם השקה, כשר.  [יב] מי סוטה שלנו, נפסלין בלינה.  הקדים עפר למים, פסל.

י  לא היה שם עפר בהיכל--מביא עפר מבחוץ, ומניחו בהיכל, ולוקח ממנו, ונותן על פני המים; ואינו מביא אפר, אבל מביא רקבובית שהיא כעפר.  [יג] ולא יחפור בקורדום בהיכל ויוציא עפר, שנאמר "אשר יהיה בקרקע המשכן" (במדבר ה,יז); ואם חפר והוציא עפר, כשר.

יא  [יד] הקריב את מנחתה, ואחר כך השקה--כשרה.  נטמאת מנחתה קודם שיניחנה בכלי שרת, הרי זו תיפדה ככל המנחות שייטמאו קודם שיתקדשו בכלי שרת; ויביא מנחה אחרת.  נטמאת המנחה אחר שקידשה בכלי שרת, הרי זו תישרף.

יב  וכן אם אמרה טמאה אני, קודם שתיקמץ המנחה, או שאמרה איני שותה, או שלא רצה בעלה להשקותה, או שבאו עדי טומאה, או שמת הוא, או שמתה היא--הרי המנחה כולה נשרפת; ואם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ, אין השיירים נאכלין.

יג  [טו] היה בעלה כוהן--אין שיירי מנחתה נאכלין, מפני שיש לבעל חלק בה; ואינה עולה כולה לאישים כמנחת זכרי כהונה, מפני שיש לה חלק בה:  אלא הקומץ קרב לעצמו, ושיירים מתפזרין על בית הדשן.  נמצאו עדיה זוממין, מנחתה תצא לחולין.

יד  [טז] המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, ונסתרה עם כל אחד ואחד מהן--הרי זה מביא מנחה אחת על ידי כולן כשמשקה אותה:  שנאמר "מנחת קנאות" (במדבר ה,טו; במדבר ה,יח), מנחה אחת לקינויין הרבה.

טו  [יז] יש לבעל לגלגל עליה בשבועה, שלא זינתה עם איש זה שקינא לה בו, ולא עם איש אחר, ושלא זינתה תחתיו משנתארסה קודם שתינשא, ולא אחר שנישאת; אבל אינו מגלגל עליה שלא זינתה קודם האירוסין, ולא אחר שגירשה, אם גירשה והחזירה--שאם זינתה בעת זה, לא תיאסר עליו, וכל שתיבעל ולא תהיה אסורה לו, אינו מתנה עימה.

טז  לפיכך אם כנס יבמתו, אינו מגלגל עליה שלא זינתה כשהייתה שומרת יבם; אבל מגלגל עליה, שלא זינתה תחת אחיו, שאם זינתה תחת אחיו, הרי זו אסורה עליו.  וכן אם גירשה והחזירה, מגלגל עליה שלא זינתה תחתיו בנישואין הראשונים.

יז  וכן יש לו לגלגל עליה בלהבא, שלא תזנה תחתיו, ושלא תזנה אחר שיחזירה, אם יגרש ויחזיר; לפיכך כשתזנה להבא--מים בודקין אותה, ויארעו לה אותן המאורעות:  לכך נאמר "אמן אמן" (במדבר ה,כב)--"אמן" מאיש זה, "אמן" מאיש אחר; "אמן" נשואה, "אמן" ארוסה; "אמן" לשעבר, "אמן" להבא.

יח  מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן, שנאמר "וקינא את אשתו" (במדבר ה,יד; במדבר ה,ל), וכל המקנא לאשתו, נכנסה בו רוח טהרה.  ולא יקנא לה לא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה; ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי.

יט  אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחילה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה והזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה, ולהסיר המכשול.  וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו, ומזהירן, ופוקד דרכיהן תמיד, עד שיידע שהן שלמין מכל חטא ועוון--הרי זה חוטא, שנאמר "וידעת, כי שלום אוהלך; ופקדת נווך, ולא תחטא" (איוב ה,כד).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר רביעי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, שלושה וחמישים:  הלכות אישות, חמישה ועשרים פרקים; הלכות גירושין, שלושה עשר פרקים; הלכות ייבום וחליצה, שמונה פרקים; הלכות נערה בתולה, שלושה פרקים; הלכות סוטה, ארבעה פרקים.