משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות סוטה

הלכות סוטה פרק ג

א  כיצד סדר השקאת סוטה:  הבעל בא לבית דין שבעירו, ואומר להן, אשתי זו קינאתי לה בפני פלוני ופלוני שלא תיסתר עם פלוני, ונסתרה עימו, ואלו עדיי, והרי היא אומרת שהיא טהורה, ואני רוצה להשקותה לבדוק הדבר.  ובית דין שומעין דברי העדים, ומוסרין לו שני תלמידי חכמים לשומרו שמא יבוא עליה קודם שתייה, שהרי נאסרה עליו עד שתשתה; ומשלחין אותו לירושלים, שאין משקין את הסוטה אלא בית דין הגדול של שבעים זקנים במקדש.

ב  הגיעו לירושלים, בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן, ומאיימין עליה שלא בפני בעלה, ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה.  ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים:  אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים.

ג  ואומרין לה, בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקירים תקף יצרן עליהן ונכשלו; ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה.  אם אמרה הין נטמאתי, או איני שותה--יוצאה בלא כתובה, והולכת לה.

ד  [ג] עמדה בדיבורה שהיא טהורה--מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה, שהוא כנגד קודש הקודשים; ומעלין אותה ממקום למקום, ומקיפין בה, כדי לייגעה, עד שתקצר נפשה--אוליי תודה.  [ד] אם עמדה בדיבורה, מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ, ומעמידין אותה שם.

ה  הייתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורין; ואם היו השחורין נאין לה, מתכסה בבגדים שאין לה בהן נואי.  ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה.  [ה] ומקבצין עליה קיבוץ גדול של נשים, שכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה, שנאמר "וניווסרו כל הנשים . . ." (יחזקאל כג,מח); וכל איש שיחפוץ לבוא ולראותה, יבוא ויראה.  והיא עומדת ביניהן, בלא רדיד ולא מטפחת, אלא בבגדיה וכופח שעל ראשה, כמו שהאישה בתוך ביתה.  [ו] ואין מניחין שם, לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שהיא מכרת אותן, ודעתה מתיישבת בהן.

ו  [ז] ואחר כך משביעה הכוהן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה שקינא לה בעלה ונסתרה; ואומר לה בלשון שהיא מכרת "אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה, תחת אישך--הינקי, ממי המרים המאררים האלה.  ואת, כי שטית תחת אישך--וכי נטמאת; וייתן איש בך את שכובתו, מבלעדי אישך.  . . . ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך--בתת ה' את ירכך נופלת, ואת בטנך צבה.  ובאו המים המאררים האלה, במעייך, לצבות בטן, ולנפיל ירך" (במדבר ה,יט-כב); והיא אומרת "אמן אמן" (במדבר ה,כב), בלשון שהיא מכרת.  ומודיעה שהבטן תלקה תחילה והירך בסוף, כדי שלא להוציא לעז על המים.

ז  [ח] ואחר כך מביא מגילה של עור טהור, כמו ספר תורה, וכותב עליה בלשון הקודש בדיו שאין בו קלקנתוס, לשמה של אישה כמו הגט; כותב כל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומילה במילה, וכותב את השם ככתבו, ואינו כותב אמן אמן.

ח  [ט] ואחר כך מביא כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם, ולא ייראה ככלי בולה מאורך הזמן; ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש, כשר.  ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור, ובחצי לוג שהיה במקדש היה מודדו; ונכנס בו, להיכל.  [י] ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס, ובו טבלה של שיש וטבעת קבועה בה; מגביה הטבלה, ולוקח עפר מקרקע המשכן, ונותנו על פני המים, כדי שייראה על פני המים.  ונותן לתוכן דבר מר, כגון לענה וכיוצא בה, שנאמר "מי המרים" (במדבר ה,יח; במדבר ה,כג; במדבר ה,כד).  ומוחק לתוכן המגילה, לשמה; וימחוק יפה יפה, עד שלא יישאר במגילה רושם הניכר.

ט  [יא] ואחר כך כוהן אחר בא אליה, מכוהני העזרה, ואוחז בבגדיה מכנגד פניה, וקורע עד שהוא מגלה את ליבה; ומגלה שיערה, וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה.  ומביא חבל מצרי, כדי להזכירה מעשה מצריים שעשת, ואם לא מצאו מצרי, מביא חבל מכל מקום; וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא ייפלו הבגדים ונמצאת ערומה, שהרי נקרעו.

י  [יב] ואחר כך מביא עישרון קמח שעורים משל בעל, ונותנו בקפיפה מצרית, והחבל והקפיפה, באין משיירי הלשכה; ונותנו על ידיה, כדי לייגעה.  [יג] ואחר כך לוקח המנחה מן הקפיפה, ונותנה לכלי שרת, ואינו נותן עליה שמן, ולא לבונה; ואם נתן--לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, שנאמר "לא ייצוק עליו שמן, ולא ייתן עליו לבונה" (במדבר ה,טו).  [יד] ובכל הזמן שפורע ראשה, ונותן העישרון על ידיה--יהיו המים בכלי ביד הכוהן, ויראה אותה את המים:  שנאמר "וביד הכוהן יהיו, מי המרים המאררים" (במדבר ה,יח).

יא  [טו] ואחר כך, משקה אותה.  ואחר שתשתה, לוקח כלי השרת שבו המנחה ונותנו על ידיה, וכוהן מניח ידו תחתיה, ומניפה במזרח--כשאר כל התנופות, מוליך ומביא ומעלה ומוריד; ואחר שמניף, מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח, כשאר מנחות של יחיד.  וקומץ, ומקטיר הקומץ; והשאר, נאכל לכוהנים.

יב  [טז] אם טהורה היא--יוצאה והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה.  ואם טמאה היא--מיד פניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאה גידין גידין.  והן אומרין, הוציאוה הוציאוה, שלא תפרוש נידה, והנידות מטמאות עזרת נשים; והן מוציאין אותה מעזרת הנשים, שהיא עומדת בה.  ובטנה צבה בתחילה, ואחר כך תיפול ירכה ותמות.

יג  [יז] באותה השעה שתמות היא, ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא; ויארע לו מאורעות שאירעו לה, "לצבות בטן, ולנפיל ירך" (במדבר ה,כב).  וכל הדברים האלו, בשלא חטא הבעל מעולם; אבל אם בעל בעילה של איסור--אין המים בודקין את אשתו, כמו שביארנו.

יד  [יח] ואם עבר והשקה את אשתו--הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגורם לשם המפורש שיימחה במים לבטלה; ומוציא לעז על מי סוטה--שאשתו אומרת לאחרות שזינת, ולא בדקו בה, והיא לא תדע, שמעשי הבעל גרמו.  [יט] לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני, ביטלו הסנהדרין את מי המרים, וסמכו על הכתוב בקבלה, "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד,יד).

טו  [כ] סוטה שהיה לה זכות תלמוד תורה--אף על פי שאינה מצווה על תלמוד תורה--הרי זו תולה לה, ואינה מתה לשעתה; אלא נימוקת והולכת, וחולאים כבדים באין עליה עד שתמות אחר שנה או שתיים או שלוש, לפי זכותה--והיא מתה בצביית בטן, ובנפילת אברין.

טז  [כא] סוטה ששתת מי המרים, ולא מתה מיד--הרי היא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן; ואף על פי שהתחילו החולאים לבוא עליה, וחלו שאר אבריה, הואיל ולא צבתה בטנה ולא התחיל ירכה לנפול, הרי זו מותרת.  אבל משהתחיל בטנה לצבות, וירכה לנפול--הרי זו אסורה ודאית.

יז  [כב] סוטה ששתת, והייתה טהורה--הרי זו מתחזקת, ופניה מזהירות; ואם היה בה חולי, יסור.  ותתעבר, ותלד זכר:  ואם היה דרכה לילד בקושי, תלד במהרה; היה דרכה לילד נקבות, תלד זכרים.

יח  [כג] באו עדי טומאה אחר ששתת--הרי זו תצא בלא כתובה, ואסורה לבעלה, ואפילו לא אירע לה דבר מדברים האלו:  מפני שאין המים בודקין, אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה; ועוד, שמא בעלה אינו מנוקה מעוון ולפיכך לא בדקו המים את אשתו.  אבל אם בא עד אחד, והעיד שהיא טמאה--הרי זו תשב תחת בעלה, שהרי שתת.

יט  [כד] אישה שזינת באונס, או בשגגה, או שבא עליה זה שקינא לה עימו דרך אברין--אין המים בודקין אותה:  שנאמר "והיא לא נתפשה" (במדבר ה,יג), פרט לאנוסה שהרי נתפסה בחוזקה; "ותמעול מעל באישה" (במדבר ה,כז), פרט לשוגגת; "ושכב איש אותה, שכבת זרע" (במדבר ה,יג), פרט לבא עליה דרך אברין.