משנה תורה לרמב"ם  ספר נשים הלכות נערה בתולה
הלכות נערה בתולה פרק ב
א חמישים כסף של קנס, הם דמי הנאת שכיבה בלבד. וחייב המפתה ליתן בושת ופגם, יתר על הקנס הקצוב בתורה; יתר עליו האונס, שהוא נותן את הצער: שהנבעלת ברצונה, אין לה צער; ואנוסה, יש לה צער--וכן הוא אומר באנוסה "תחת אשר עינה" (דברים כב,כט). [ב] נמצא המפתה משלם שלושה דברים--קנס, ובושת, ופגם; והאונס, ארבעה--קנס, ובושת, ופגם, וצער.
ב [ג] קנס, שווה בכול; אחד הבא על בת כוהן גדול, ואחד הבא על בת גר או ממזרת--קנסה חמישים כסף. אבל הבושת והפגם והצער--אינן שווין בכול, וצריכין שומה.
ג [ד] כיצד שמין הבושת: הכול לפי המבייש והמתבייש--שאינו דומה המבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה, למבייש קטנה ענייה בזויה; ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב וגדול, למי שביישו אחד מן הנבלים וקל מן הקלים. [ה] ולפי זה, רואין הדיינין מעלתה ומעלתו; ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה, וכמוהו חייב לשלם.
ד [ו] פגם, לפי יופייה--רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היא שווה בעולה וכמה הייתה שווה בתולה, כשאדם רוצה לקנות שפחה בתולה ליתנה לעבדו, שהוא רוצה בהנאתו וטובתו; ורואין כמה פחתה, וישלם.
ה צער, לפי קטנותה ובניין גופה ולפי שניו וגופו--אומדין כמה האב רוצה ליתן ולא תצטער זו מזה, וייתן.
ו [ז] המפתה--נותן בושת ופגם, מיד; ואינו נותן את הקנס אלא אם כן לא נשאה, שנאמר "ואם מאן ימאן אביה, לתיתה לו--כסף ישקול, כמוהר הבתולות" (ראה שמות כב,טז). אבל האונס--נותן ארבעה דברים מיד, וכונס; לפיכך כשתרצה להתגרש, או אם מת--אין לה כלום.
ז [ח] באו עליה שניים, אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה: זה שבא עליה שלא כדרכה--אם הוא ראשון, חייב בבושת ופגם; ואם הוא אחרון, חייב בבושת בלבד, שכבר נפגמה. וזה שבא עליה כדרכה--בין ראשון בין אחרון, חייב בקנס ובשאר הדברים; אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל, כבושת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה.
ח [ט] כבר הודענו הבנות שאין להן קנס, ועשר הן--הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאיילונית, והשוטה, והחירשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע; ושאר הבנות, יש להן קנס.
ט [י] כל בת שיש לה קנס--יש לה בושת, ופגם; ואם הייתה אנוסה, יש לה צער. וכל בת שאין לה קנס--כך אין לה לא בושת ולא פגם, אם נתפתתה; וכן אם נאנסה, חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחירשת.
י [יא] כיצד: האונס את הבוגרת ואת הממאנת--אף על פי שאין להן קנס, יש להן בושת ופגם וצער; והאונס שוטה או חירשת, משלם צער בלבד. אבל המפתה את כולן, פטור מכלום.
יא [יב] אין אדם משלם קנס בכל מקום, בהודאת פיו--אלא על פי עדים. לפיכך האומר, אנסתי או פיתיתי בתו של פלוני--אינו משלם קנס; אבל משלם בושת ופגם, בהודאת פיו. וכן בת שתבעה איש בדין ואמרה לו, אנסת או פיתית אותי, והוא אומר, לא היו דברים מעולם--הרי זה נשבע שבועת היסת: שאילו הודה, היה משלם לה בושת ופגם וצער על פי עצמו.
יב [יג] אמרה לו, אנסת אותי, והוא אומר, לא כי אלא פיתיתי--הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער, ומשלם בושת ופגם: שהרי הודה במקצת הטענה, כמו שיתבאר במקומו.
יג [יד] שלושה דברים של מפתה, וארבעה של אונס--הרי הן של אב, שכל שבח נעורים לאב; ואם אין לה אב, הרי הן של עצמה. [טו] מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה, או עד שנישאת, או עד שמת האב--הרי הארבעה דברים או השלושה, שלה. עמדה בדין ותבעה אותו, ואחר כך בגרה או נישאת--הרי הן של אב; ואם מת האב אחר עמידתה בדין--הרי הן של אחין, שהן יורשי האב: מעת שעמדה בדין, זכה בהן האב.
יד [טז] הבת שנתארסה ונתגרשה, קנסה לבדו לעצמה; נאנסה או נתפתתה ואחר כך נתקדשה לאחר, קנסה ושאר הדברים לאביה--שאין האירוסין מוציאין מרשות האב.
טו [יז] אני אומר, שזה שנאמר בתורה "אל תחלל את בתך, להזנותה" (ויקרא יט,כט)--שלא יאמר האב, הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שייתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה; או אניח זה לבוא עליה בחינם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה: לכך נאמר "אל תחלל את בתך, להזנותה".
טז שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון, לא מלקות--בשאירע הדבר מקרה, שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד, ואינו מצוי; אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתימלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא ייוודע בן מי הוא.
יז והמכין בתו לכך, הרי היא קדשה. ולוקה הבועל והנבעלת, משום "לא תהיה קדשה" (דברים כג,יח); ואין קונסין אותו, שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה. אבל זו שהכינה עצמה לכך, בין מדעתה בין מדעת אביה--הרי זו קדשה; ואיסור קדשה אחד הוא, בין בבתולה בין בבעולה. ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה, אין לה קנס כמו שביארנו--שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה, ברצונה.
|
