משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות גירושין

הלכות גירושין פרק יב

א  האישה שבאה ואמרה, אשת איש הייתי, וגרושה אני--נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  הוחזקה אשת איש, ובאה ואמרה, גירשני בעלי--אינה נאמנת להתיר עצמה; אבל פסלה עצמה לכהונה, לעולם.  ואם מת בעלה, חוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

ב  היו לה שני עדים שהיא גרושה--אף על פי שאין שם גט, הרי זו תינשא לכתחילה.  הוציאה גט מתחת ידה ואמרה, גירשני בעלי בזה--הרי זו נאמנת; ותינשא בו, אף על פי שאינו מקויים, כמו שביארנו.  [ג] בא הבעל ועירער--אם אמר, לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו, אינו נאמן:  שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה.  אבל אם אמר הבעל, על תנאי היה, פיקדון היה, מעולם לא כתבתיו ומזוייף הוא--יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו.  ואם לא נתקיים, אינה מגורשת להיותה מותרת לאחרים; אבל נפסלה מן הכהונה, כמו שביארנו, שהרי פסלה עצמה בהודאת פיה, ועשתה עצמה כחתיכה של איסור.

ג  [ד] באה היא ובעלה, היא אומרת, גירשתני ואבד גיטי, והוא אומר, לא גירשתיך--אף על פי שהוחזקה אשתו, הרי זו נאמנת:  חזקה, שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.

ד  [ה] אמר הבעל, גירשתי את אשתי--אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת; ואפילו הודת לו שגירשה, אינו נאמן--שמא יתכוון לקלקל אותה, או בגט בטיל גירשה והיא אינה יודעת, או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה, והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה.  לפיכך אומרין לו, אם אמת הדבר, הרי אתם קיימים, גרשה עתה בפנינו.

ה  [ו] שניים אומרין נתגרשה, ושניים מכחישין אותן ואומרין לא נתגרשה--אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו, גירשתני--הרי זו בחזקת אשת איש גמורה כשהייתה:  מפני העדים שסומכין אותה, אפשר שתעיז פניה.  לפיכך אם נישאת, תצא והוולד ממזר.

ו  [ז] במה דברים אמורים, בשאמרו עכשיו נתגרשה, שהרי אומרין לה, אם אמת הדבר הוציאי גיטיך; אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט.  והואיל והיא אומרת, גרושה אני בוודאי, ושני עדים מעידין לה--אף על פי שהרי שניים מכחישין אותן--אם נישאת לאחד מעדיה, לא תצא:  שהרי היא ובעלה יודעין בוודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן.  אבל אם נישאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה היא איני יודעת, אפילו נישאת לאחד מעדיה--הרי זו תצא, והוולד ספק ממזר.

ז  [ח] אמרו שניים ראינוה שנתגרשה, ושניים אומרים לא ראינוה--אם היו כולם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא; ואם נישאת--לא תצא והוולד כשר, שבני אדם עשויין לגרש בצנעה.

ח  [ט] האישה שלא הוחזקה אשת איש, ובא עד אחד ואמר, אשת איש הייתה ונתגרשה, ובא עד אחד ואמר, לא נתגרשה--הרי שניהן מעידין שהיא אשת איש, ואחד מעיד שהיא גרושה, ואין דבריו של אחד מועיל, במקום שניים:  ולפיכך לא תינשא; ואם נישאת, תצא.

ט  [י] אישה ושני אנשים שבאו ממדינה אחרת, זה אומר, זו אשתי וזה עבדי, וזה אומר, זו אשתי וזה עבדי, והאישה אומרת, שניהן עבדיי--הרי היא מותרת לכול:  ואף על פי ששניהן החזיקוה אשת איש--הואיל וכל אחד מהן לעצמו העיד, אינן נאמנין.

י  [יא] שליח קבלה שהוציא גט מתחת ידו, והבעל אומר, מזוייף הוא--יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, כמו שביארנו; אמר הבעל, פיקדון נתתיו לו, והשליח אומר, לגירושין נתנו לי--השליח נאמן.  וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האישה, והיא אומרת, שליח זה נתנו לי, והשליח אומר, כן היה ולגירושין נתנו לי, והבעל אומר, לא נתתיו אלא לפיקדון--השליח נאמן, והרי זו מגורשת.

יא  [יב] אבד הגט--אף על פי שהבעל אומר, לגירושין נתתי הגט לשליח, והשליח אומר, נתתיו לה--הרי זו ספק מגורשת:  שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל.  ואפילו אמרה האישה, בפניי נתנו לו לגירושין, ונתנו השליח לי--הואיל והבעל והשליח מעידין אותה, אפשר שתעיז פניה, ושמא לא נתגרשה.

יב  [יג] שליח קבלה שקיבל גט לאישה, ושילחו לה ביד שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו, והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שילחו לה, או שליח קבלה שלה, או שלוחו של בעלה--הרי זו מגורשת, כמו שביארנו.  [יד] בא הבעל ועירער שלא כתבו, או שהוא גט בטיל--יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת ידי שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת, הרי העדים ידעו; ואם לא נתקיים, אינה מגורשת.

יג  [טו] מי שהוחזקה אשת איש, והלכה היא ובעלה, ושלום בינו לבינה ושלום בעולם, ובאה ואמרה, מת בעלי--נאמנת, ותינשא או תתייבם:  חזקה שאינה מקלקלת עצמה, ותאסור עצמה על זה ועל זה, ותפסיד כתובתה מזה ומזה, ותוציא בניה ממזרים--בדבר העשוי להיגלות לכול; ואי אפשר להכחיש, ולא לטעון טענה, שאם הוא חי, סופו לבוא או ייוודע שהוא חי.

יד  וכן אם בא עד אחד, והעיד לה שמת בעלה--תינשא על פיו, שהדבר עשוי להיגלות; אפילו עבד, או אישה, או שפחה, ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין--נאמנין לומר מת פלוני, ותינשא אשתו או תתייבם על פיהם.

טו  [טז] והכול נאמנים להעיד לה, עדות זו--חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה, שמא יתכוונו לאוסרה על בעלה, ועדיין הוא קיים; ואלו הן--חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה.

טז  אפילו גוי המסיח לפי תומו נאמן, ומשיאין על פיו כמו שיתבאר; ואם נתכוון להעיד, אינו נאמן.  [יז] וכן הפסול בעבירה מן התורה--אם בא להעיד לאישה שמת בעלה, אינו נאמן; ואם היה מסיח לפי תומו, נאמן--אין זה פחות מן הגוי.  אבל פסול מדבריהם, נאמן לעדות אישה.

יז  [יח] בא עד אחד והעיד שמת בעלה, והתירוה להינשא על פיו, ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר, לא מת--הרי זו לא תצא מהיתרה, ותינשא:  שעד אחד בעדות אישה, כשני עדים בשאר עדייות, ואין דבריו של אחד, במקום שניים.

יח  [יט] באו שניהם כאחד, זה אומר מת, וזה אומר לא מת, אישה אומרת מת, ואישה אומרת לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק.  ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת בריא לי שמת--הרי זו לא תצא; באו שניים ואמרו לא מת--אף על פי שנישאת, תצא.

יט  [כ] במה דברים אמורים, בשהיה האחד שנישאת על פיו כמו השניים שבאו והכחישו אותו--כגון שנישאת על פי איש, ובאו שניים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אישה או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת.  אבל עד כשר אומר, מת, ונשים רבות או פסולין אומרים, לא מת--הרי זה כמחצה למחצה; ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת ודאי מת--הרי זו לא תצא.  [כא] אישה אומרת מת, או היא שאמרה מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא.

כ  [כב] אישה אומרת לא מת, ושתי נשים אומרות מת--הרי זו תינשא; וכן אם אמרו עשר נשים לא מת, ואחת עשרה אומרות מת--הרי זו תינשא:  שאין אומרין שניים כמאה, אלא בעדים כשרים; אבל בפסולין--הולכין אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר.

כא  [כג] שני עדים אומרין מת, ושניים אומרין לא מת--הרי זו לא תינשא; ואם נישאת, תצא מפני שהיא ספק.  ואם נישאת לאחד מעדיה, והיא אומרת בריא לי שמת--הרי זו לא תצא.

כב  [כד] מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי--הרי זו תינשא על פי עצמה, כמו שביארנו; וצרתה אסורה, שאין צרה מעידה לחברתה.  ואפילו נישאת זו תחילה, אין אומרין אילו לא מת בעלה לא הייתה אוסרת עצמה עליו--שמא משנאתה בצרתה, רוצה היא שייאסרו שתיהן עליו.

כג  זאת אומרת מת בעלי, וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת--הרי זו תינשא:  כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך לא תעיד לה לאוסרה.  זו אומרת מת, וצרתה אומרת נהרג--הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו יינשאו.