משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות גירושין

הלכות גירושין פרק י

א  כל מקום שאמרנו בחיבור זה, שהגט בטיל, או אינו גט, או אינה מגורשת--הרי זה גט בטיל מן התורה, ועדיין היא אשת איש גמורה; ואם נישאת, תצא והוולד ממזר.  ואם היה בעלה כוהן, לא נאסרה עליו משום גרושה--חוץ מן המגרש את אשתו ואמר לה, הרי את מגורשת ממני, ואין את מותרת לכול:  שאף על פי שאין זה גט, הרי זו פסולה לכהונה מדבריהן, שנאמר "ואישה גרושה מאישה" (ויקרא כא,ז); אמרו חכמים, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, ולא הותרה לכול, נאסרה לכהונה--וזהו ריח הגט, שפוסל בכהונה מדבריהן.

ב  וכל מקום שאמרנו בחיבור זה, שהגט פסול--הרי זה פסול מדברי סופרים בלבד; ונפסלה בו מן הכהונה, מדברי תורה.  ולכתחילה, לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא והוולד כשר.  וכותבין לה גט אחר כשר, ונותנין לה--והיא תחת בעלה.  ואם אי אפשר לכתוב אחר, והיה הבעל ותיק וגירש מעצמו--הרי זה משובח, אם אין לו בנים; אבל אם יש לו בנים--לא יוציא מפני פסול הגט, שמא יוציא לעז על בניו.

ג  וכל מקום שאמרנו בחיבור זה, הרי זה ספק גירושין, או שהיא ספק מגורשת--לא תינשא.  ואם נישאת, תצא; והוולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערווה.  ובין שגירש את אשתו בגט פסול, או שהייתה ספק מגורשת ורצה להחזירה--הרי זו מותרת לבעלה; ואינו צריך לחדש הנישואין, ולברך שבע ברכות, ולכתוב כתובה--עד שתתגרש גירושין גמורין.

ד  כל מי שנישאת בגט בטיל, הרי זו צריכה גט מבעל שני מדבריהן--כדי שלא יאמרו, אשת איש יוצאה בלא גט; וצריכה גט מן הראשון, להתירה לשאר העם.  ונאסרה על שניהם לעולם, אף על פי שנבעלה בשגגה--כדי שלא יאמרו, החזיר זה גרושתו אחר שנישאת; ואם עבר אחד משניהן והחזירה, יוציא.

ה  וכן הדין באישה שבאו לה עדים שמת בעלה, ונישאת, ואחר כך בא בעלה, בין שהיה בעלה פיקח, בין שהיה חירש, בין שנישאת לפיקח, בין שנישאת לחירש שאין קידושיו קידושין גמורים--תצא משניהם, וצריכה גט משניהם, ונאסרה על שניהם עולמית.

ו  הרי שנתקדשה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל--הרי זו מותרת לבעלה, ואינה צריכה גט משני:  שאין קידושין תופסין בעריות; ואין חוששין שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט--כיון שלא נישאת, יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים.

ז  האישה שנישאת, ואחר כך נמצא הגט בטיל, או בא בעלה, אחר ששמעה שמת--אין הבעל הראשון והשני זכאין לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפר נדריה.  וכל פירות שאכלו שניהן אחר שנישאת, אין מוציאין מהן; ואין לה כתובה, ולא תנאי מתנאיי כתובה, ולא מזונות--לא על זה, ולא על זה.  ואם נטלה מזה, או מזה--תחזיר.  וכל מה שבלה או אבד מנכסיה, אפילו מנכסי צאן ברזל--אין מוציאין אותן, לא מזה ולא מזה.  והוולד מן השני, ממזר; ואם בא עליה הראשון קודם שיגרש השני, הרי הוולד ממזר מדבריהם.

ח  גירשה השני, ונטלה ממנו כתובה, ואחר כך בא בעלה, או נמצא הגט בטיל--אין מוציאין מידה מה שנטלה, לא מן המזונות ולא מן הכתובה.

ט  [ח] וכן הדין באחיו שקידש אישה והלך, ושמע בו שמת, וייבם אשתו, ואחר כך בא--תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה; וכל הדרכים האלו בה.  וכן אם קידש אישה, והלכה למדינה אחרת, ושמע שמתה, ונשא אחותה, ואחר כך נודע שלא מתה--צריכות שתיהן ממנו גט, וכל הדרכים האלו בהן.

י  [ט] אבל אם הלכה אשתו הנשואה למדינה אחרת, ושמע שמתה, ונשא אחותה, ונמצאת אשתו קיימת--אין אחותה צריכה ממנו גט, ואשתו מותרת; וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר, ונמצאו ערווה--אינן צריכות גט, שאין קידושין תופסין בעריות.

יא  [י] ומפני מה הצריכו אחות ארוסתו גט--שמא יאמרו, תנאי היה באירוסין, וכדת נשא אחותה; והואיל ויצאה אחותה בגט, אחותה שהיא ארוסתו הראשונה אסורה, כדי שלא יאמרו, נשא אחות גרושתו.

יב  [יא] כתב הסופר, וטעה ונתן גט לאיש ושובר לאישה, או שטעו הן ונטל הבעל הגט, ונטלה היא השובר, וכמדומה להן שנתגרשה, ולאחר זמן והרי הגט יוצא מתחת ידי האיש--אם לא נישאת--הרי זו אינה מגורשת, ונתגלה הדבר שעדיין לא נתגרשה, וייתן לה הגט בפנינו, ותהיה מגורשת משעת נתינתו.  ואם נישאת, ואחר כך הוציא הבעל את הגט ואמר, עדיין לא נתגרשה, שהרי הגט בידי ולא הגיע לידה--אין שומעין לו לאוסרה על בעלה, אלא הרי זו בחזקת גרושה, ונפל הגט מידה ומצאו זה, והרי בא לאוסרה על בעלה השני.

יג  [יב] המוציא את אשתו משום שם רע, או משום שהיא פרוצה בנדרים--אומרין לו, הודיעה שמפני זה אתה מוציאה, כדי לייסרה; ודע אתה שאין אתה מחזיר אותה לעולם.  ומפני מה המוציא את זו, לא יחזירה לעולם--גזירה, שמא תינשא לאחר, ותעשה תשובה ותהיה צנועה תחתיו, ויאמר הראשון אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרשה:  ונמצא כמגרש על תנאי, ולא נתקיים--שנמצא הגט בטיל למפרע.  לפיכך אומרים לו, גמור בליבך לגרשה, שאין זו חוזרת לך לעולם; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

יד  [יג] וכן המוציא את אשתו משום איילונית, או משום שרואה דם בכל עת תשמיש--הרי זה לא יחזיר לעולם:  שמא תינשא לאחר, ותלד האיילונית ותתרפא הנידה, ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא, לא הייתי מגרש--ונמצא הגט בטיל, והבנים ממזרים; ואם עבר והחזיר, לא יוציא.

טו  [יד] שליח שהביא גט חוצה לארץ ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם--הרי זה לא יישאנה, שאנו חוששין שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה; וכן עד אחד שהעיד לאישה שמת בעלה, ונישאת על פיו--הרי זה לא יישאנה; וכן החכם שאסר את האישה בנדר על בעלה--הרי זה לא יישאנה; וכן הנטען על השפחה ונשתחררה, על הנוכרית ונתגיירה--הרי זה לא יישאנה; וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל, אף על פי שחזר הגוי ונתגייר, העבד ונשתחרר--הרי זה לא יישאנה.  וכולן, אם עברו ונשאו--אין מוציאין מידם.

טז  [טו] וכולן שהיו להן נשים, ומתו נשותיהן, או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את בעליהן לגרשם--הרי אלו מותרות להינשא להן, לכתחילה; וכן אם הלכו נשים אלו, ונישאו לאחרים, ונתאלמנו, או נתגרשו--הרי אלו מותרות להינשא להן, לכתחילה.

יז  [טז] וכל אחת מהן, מותרת להינשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה, או לשאר קרוביהן--שאין אדם חוטא, כדי שייהנה אחר; ומותרת האישה להינשא לאחד מעדי גירושיה, או מעדי מיאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם--שאין חוששין אלא לעדות אחד.  ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון, ויתקרב לחליצה.

יח  [יז] המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתינשא לאחר, בין שגירשה מן הנישואין, בין מן האירוסין--הואיל ואשתו הייתה, הרי זו בחזקת שהחזירה, ולשם קידושין בעל, לא לשם זנות:  ואפילו ראו אותו, שנתן לה מעות--שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות, והרי בידו לעשותה בעילת מצוה.  לפיכך הרי זו בחזקת מקודשת קידושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני.

יט  [יח] נתייחד עימה בפני עדים--אם הייתה מגורשת מן הנישואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד, הן הן עדי ביאה:  שכל המקדש בביאה, אינו צריך לבעול בפני עדים, אלא יתייחד בפניהן ויבעול, כמו שביארנו.  לפיכך צריכה גט מספק, והרי היא ספק מקודשת.  ואם הייתה מתגרשת מן האירוסין--אין חוששין לה, שהרי אין ליבו גס בה.

כ  [יט] הורו מקצת הגאונים שכל אישה שתיבעל בפני עדים, צריכה גט--חזקה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.  והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם, עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו, חוששין לו, ולא תתייבם אשתו--שמא שיחרר שפחתו, ואחר כך בא עליה; ויש מהן שהורה שוודאי שיחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

כא  וכל הדברים האלו--רחוקים הם בעיניי עד מאוד, מדרכי ההוראה; ואין ראוי לסמוך עליהן:  שלא אמרו חכמים חזקה זו, אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי היא אשתו--ובאשתו הוא, שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהיא בעילת זנות, או שיפרש שעל תנאי הוא בועל.  אבל בשאר הנשים--הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש שהוא לשם קידושין.  ואין צריך לומר בשפחה או בגויה, שאינה בת קידושין, שאין חוששין להן, כלל; והרי הבן מהן, בחזקת גוי ועבד, עד שייוודע בוודאי שנשתחררה אימו, או נתגיירה.

כב  [כ] מי שהוחזקה אשת איש, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, ויצא שמה בעיר מגורשת, אפילו רוב העיר או כולן מעבירין קול שנתגרשה--אין חוששין לה, והרי זו בחזקתה; אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת, והוחזק הקול בבית דין, שהרי היא מקודשת בספק כמו שביארנו, ואחר כך יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין--הרי זו מגורשת, שקול אסרה וקול התירה.

כג  [כא] לא יישא אדם אישה, ודעתו לגרשה; ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה.  ולא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערוות דבר, שנאמר "כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד,א).  ואין ראוי לו, למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שנייה, אם שנאה ישלחה.

כד  [כב] אישה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות--מצוה לגרשה, שנאמר "גרש לץ, וייצא מדון" (משלי כב,י).  ואישה שנתגרשה משום פריצות--אין ראוי לאדם כשר שיישאנה, שאין זה מוציא רשעה מביתו וזה מכניסה לתוך ביתו.

כה  [כג] מי שנתחרשה אשתו--הרי זה מגרשה בגט, ותהיה גרושה.  אבל אם נשתטת--אינו מוציאה, עד שתבריא; ודבר זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא תהיה הפקר לפרוצין, שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה.  לפיכך מניחה ונושא אחרת, ומאכילה ומשקה משלה.  ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה, שאין כוח בבן דעת, לדור עם השוטים בבית אחד; ואינו חייב לרפותה, ולא לפדותה.  ואם גירשה, הרי זו מגורשת; ומוציאה מביתו, ואינו חייב לחזור ולהיטפל בה.