משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות גירושין

הלכות גירושין פרק ז

א  שליח שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל--אף על פי שלא ראה כתיבת הגט, ולא ידע מי הם עדיו, אלא נתן לו הבעל גט ואמר לו, תן גט זה לאשתי--הרי זה נותנו לה בפני שניים, ואף על פי שאין עדיו ידועין אצלנו; ותהיה מגורשת, ותינשא בו.

ב  בא הבעל ועירער ואמר, לא גירשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא--יתקיים בחותמיו.  ואם לא נתקיים, או לא נודעו עדיו כלל--תצא, והוולד ממזר:  שהרי אינה מגורשת.  אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

ג  לפיכך נשים שחזקתן שהן שונאות זו את זו, אינן נאמנות להביא גט בארץ ישראל זו לזו--שמא מזוייף הוא, ותתכוון לקלקל אותה, כדי שתינשא, ותיאסר על בעלה.  [ג] ואלו הן הנשים שחזקתן שונאות זו את זו:  חמותה; ובת חמותה; וצרתה, אפילו הייתה הצרה נשואה לאחר; ויבמתה, אפילו הייתה אחותה; ובת בעלה.  אבל שאר כל הנשים, כשרות.

ד  המביא גט ממקום למקום בארץ ישראל, וחלה או נאנס--משלחו ביד אחר; וכן השני--אם חלה, משלחו ביד אחר; אפילו מאה.  ואינו צריך עדים, לעשות שליח בפניהם.  והאחרון שהגיע הגט לידו נותנו לה בפני שניים, ותתגרש בו, אף על פי שמת השליח הראשון.

ה  שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ, או מארץ ישראל לחוצה לארץ, או מחוצה לארץ לארץ ישראל--אם היה השליח עומד שם בשעת כתיבת הגט וחתימתו--הרי זה אומר בפני שניים, בפניי נכתב ובפניי נחתם; ואחר כך יינתן לה בפניהם, ותתגרש בו:  ואף על פי שאין עדיו ידועין אצלנו; ואפילו היו עדיו כשמות הגויים, אין חוששין להן.

ו  בא הבעל ועירער, אין משגיחין בו; לפיכך אף הנשים ששונאות זו את זו, נאמנות להביא גט זה ולומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.  [ז] וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם, אף על פי שאינו צריך--אם יבוא הבעל ויערער, אין משגיחין בו.

ז  ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, לא יינתן לה אלא אם כן נתקיים בחותמיו; ויש לשליח להיות מכלל השלושה שיקיימו אותו בחותמיו.  ואם לא נתקיים, וניתן לה--הרי זה פסול, עד שיתקיים; ואם בא הבעל ועירער, ולא נתקיים--אינה מגורשת.  אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

ח  ומפני מה הצריכו לומר, בפניי נכתב ובפניי נחתם, בחוצה לארץ--כדי שלא תהיה האישה צריכה לקיימו, אם יבוא הבעל ויערער, מפני שאין העדים מצויין לקיימו, ממקום למקום בחוצה לארץ.

ט  בעל שהביא ראיה ברורה, שגט זה שנאמר בו בפניי נכתב ובפניי נחתם, מזוייף--הרי זה בטיל:  שלא האמינו דבריו של אחד שאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא לדחות ערעור הבעל שאין עימו ראיה; אבל במקום עדים שמכחישין אותו, לא האמינוהו.

י  הנהרות שבארץ ישראל, והננסין שבים הגדול--שבתוך התחום של ארץ ישראל, הרי הן כארץ ישראל; ושחוץ לתחום, כחוצה לארץ.  ובהלכות מתנות עניים, יתבארו תחומי ארץ ישראל; ובבל, כארץ ישראל לגיטין.

יא  גט שכתבו בארץ ישראל, וחתמו בחוצה לארץ--צריך שיאמר בפניי נכתב ובפניי נחתם; כתבו בחוצה לארץ, וחתמו בארץ ישראל--אינו צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.

יב  נכתב מקצת הגט בפניו, ונחתם כולו בפניו--אם מקצתו הראשון הוא, הרי זה אומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו, ואפילו שמע קן הקולמוס כותב, וחתמו העדים בפניו--הרי זה אומר בפניי נכתב ובפניי נחתם.  וכן אם יצא הסופר לשוק, וחזר והשלים את הגט--אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו, ולשם איש אחר כתבו; אלא אומר, בפניי נכתב ובפניי נחתם.

יג  אמר בפניי נכתב אבל לא בפניי נחתם, בפניי נחתם אבל לא בפניי נכתב, בפניי נכתב וחתם עד אחד אבל לא העד השני, אפילו היה הוא העד השני--הרי זה יתקיים בחותמיו, ואחר כך יינתן לה.  ואם העיד הוא ואחר על העד השני שלא חתם בפניו, הרי זה כשר ויינתן לה; ואין צריך לומר, אם העידו שניים אחרים על כתב ידי העד השני, שזה כשר.

יד  שניים שהביאו גט בחוצה לארץ--אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם, הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו, הרי אלו נותנין לה, ותהיה מגורשת:  שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה, אף על פי שאינו מקויים--שהרי שלוחיו הם עדיו, שאילו אמרו השניים בפנינו נתגרשה, הרי זו מגורשת, אף על פי שאין שם גט.

טו  במה דברים אמורים, בזמן שהגט יוצא מתחת יד שניהם; אבל בזמן שאינו יוצא מתחת ידם, צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.  לפיכך אם אמר אחד בפניי נכתב והאחד אומר בפניי נחתם, אפילו שניים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפניי נחתם--הואיל ואינו יוצא מתחת יד שניהם, לא יינתן לה, עד שיתקיים בחותמיו.  [טז] אמר אחד בפניי נכתב, ושניים אומרים בפנינו נחתם--כשר, אף על פי שאינו יוצא מתחת ידם:  שהרי נתקיים בחותמיו.

טז  [יז] שליח שהביא גט בחוצה לארץ, ונתנו לה בינו לבינה, או שנתנו בפני שניים ולא אמר בפניי נכתב ובפניי נחתם--אף על פי שנישאת, נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שניים ואומר בפניהם בפניי נכתב ובפניי נחתם; ואם לא נטלו ממנה--הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו.  [יח] נתנו לה, ולא הספיק לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם עד שנשתתק--הרי זה יתקיים בחותמיו, ואחר כך יינתן לה.

יז  [יט] הסומה אינו יכול להביא גט זה של חוצה לארץ, מפני שאינו יכול לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; לפיכך אם נכתב ונחתם לפניו כשהיה פיתח, ונסתמה--הרי זה אומר בפני שלושה, בפניי נכתב ונחתם, ונותנו לה.

יח  וכן האישה שהביאה גט זה של חוצה לארץ, צריכה שלושה לומר בפניהם בפניי נכתב ובפניי נחתם--שלא אמרו בפני שניים, אלא בזמן שהשליח כשר לעדות, שהרי הוא מצטרף עם השניים, ונמצא מכלל השלושה שקיימו גט זה בדבריו:  שהעד נעשה דיין, בדבר שהוא מדבריהם.

יט  [כ] חלה השליח, או נאנס--בא לבית דין ואומר להם, גט זה בפניי נכתב ובפניי נחתם, והן משלחין אותו ביד שליח אחר; ואין האחרון צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אלא אומר, שליח בית דין אני, ונותנו לה בפני העדים.  [כא] חלה השני, או נאנס--עושה שליח אחר בבית דין, אפילו מאה; והאחרון אומר, שליח בית דין אני, ונותנו לה, אף על פי שמת השליח הראשון.

כ  ומפני מה צריך בית דין, מפני שהוא צריך לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם; אבל אם נתקיים הגט בחותמיו--אף על פי שנתנו שליח לשליח, ואפילו מאה בינם לבין עצמם, עד שהגיע הגט לידה--הרי זה כשר.  ואף על פי שלא פירש הבעל, ולא אמר לו שלחו ביד אחר אם חלה או נאנס--הרי זה משלחו.

כא  [כב] כל העושה שליח, אינו צריך שיהיה השליח עימו בבית דין; אלא אומר להם, הרי פלוני שלוחי, ואפילו שלא בפניו.  וכן השליח עושה שליח אחר שלא בפניו, אפילו הן מאה.

כב  [כג] האיש שנתן גט לאשתו, ונכתב ונחתם בפניה, ואמר לה, הרי את שלוחה להולכה עד בית דין פלוני, והם יעמידו שליח וייתנו לך גט זה, ותתגרשי בו--הרי זו נאמנת לומר בפניהם, בפניי נכתב ובפניי נחתם, והם נוטלין אותו ונותנין אותו לשליח ליתנו לה, כמאמר הבעל.

כג  [כד] במה דברים אמורים, בשהתנה עליה הבעל תנאי זה; אבל אם לא התנה עליה, אלא נתן לה גיטה, והרי הגט יוצא מתחת ידה--אינה צריכה לומר כלום; והרי היא בחזקת מגורשת, הואיל וגט שבידה כתוב כהלכתו והעדים חותמין עליו.  ואף על פי שאין אנו מכירין כתב העדים, ולא נתקיים--אין חוששין לה, שמא זייפה אותו:  שהרי אינה מקלקלת על עצמה; ועוד שהעדים החותמין על הגט, הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין, עד שיהיה שם מערער.  לפיכך נעמיד הגט בחזקתו, ותינשא, ואין חוששין, שמא יימצא מזוייף:  כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר, כשיביא אותו השליח--עד שיערער הבעל, או עד שיביא ראיה שהוא מזוייף או בטיל.

כד  שאם תבוא לחוש לדברים אלו וכיוצא בהן, כך היה לנו לחוש לגט שייתן אותו הבעל בפנינו--שמא ביטלו ואחר כך נתנו, או שמא עדים פסולין חתמו בו והרי הוא כמזוייף מתוכו, או שמא שלא לשמה נכתב.  וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו, אלא נעמידו על חזקתו עד שייוודע שהוא בטיל--כך לא נחוש לא לשליח ולא לאישה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה, שאין דיני האיסורין כדיני הממונות.