משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות גירושין

הלכות גירושין פרק א

א  אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט; ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן--שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב לא בדבר אחר, ושיהיה עניין הכתב שגירשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושייתננו לה, ושייתננו לה בפני עדים, ושייתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה.  ושאר הדברים שבגט--כגון הזמן, וחתימת העדים, וכיוצא בהן--הכול מדברי סופרים.

ב  ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו . . . וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו" (דברים כד,א):  "אם לא תמצא חן בעיניו"--מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו; ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת.  אבל האישה מתגרשת לרצונה, ושלא לרצונה.

ג  "וכתב" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת, אלא בכתב.  "לה" (שם)--לשמה.  "ספר כריתות" (שם)--דבר הכורת בינו לבינה, שלא יישאר לו עליה רשות; ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה, אינה מגורשת כמו שיתבאר.

ד  "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה, או לחצרה:  שהכול כידה, כמו שיתבאר.  "ושילחה" (שם)--שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה.

ה  [ד] כיצד:  כתב לה, הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את לעצמיך, הרי את מותרת לכל אדם, וכל כיוצא בזה העניין--הרי זו מגורשת; וגופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם.  אבל אם כתב לה, איני בעליך, איני ארוסיך, איני אישיך--אין זה גט:  שנאמר "ושילחה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שישלח עצמו.  וכן הכותב לאשתו, הרי את בת חורין--אינו גט.

ו  [ה] זה שנאמר בתורה "ושילחה מביתו" (דברים כד,א; דברים כד,ג), אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו; אלא משיגיע הגט לידה, גמרו גירושיה, ואף על פי שעדיין היא בביתו, כמו שיתבאר.  לא נאמר "ושילחה" אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו; לפיכך צריכה ממנו גט שני, כמו שיתבאר.

ז  [ו] ומניין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו--שנאמר "וכתב . . . ונתן" (דברים כד,א; דברים כד,ג), מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר; יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה.  לפיכך אם כתב הגט על קרן הפרה, נותן לה את הפרה; ואם חתך הקרן אחר שכתב, ונתנו לה--אינו גט.  וכן אם כתב במחובר--אף על פי שחתמו בו העדים אחר שתלשו, ונתנו לה--אינו גט.

ח  [ז] אין כותבין במחובר לקרקע, אפילו טופס הגט; כתב הטופס במחובר, ותלשו ואחר כך כתב שם האיש, ושם האישה, והזמן, והרי את מותרת לכל אדם, וחתמו, ונתנו לה--כשר.  [ח] כתב כל הגט על עלה הזרוע בעציץ נקוב--אף על פי שנתן לה העציץ כולו, הגט פסול--גזירה, שמא יקטום; אבל כותב הוא על חרסו של עציץ, ונותנו לה.

ט  ומניין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין--שנאמר "ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), שייתן אותו בתורת ספר כריתות.  אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה, או שנתנו בידה והיא ישנה וניעורה והרי הוא בידה--אינו גט; ואם אמר לה אחר כך, הרי הוא גיטיך--הרי זה גט.

י  אמר לעדים, ראו גט שאני נותן לה, וחזר ואמר לה, כנסי שטר חוב זה--הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב, מפני שנכלם ממנה.

יא  המגרש צריך שיאמר לה כשייתן לה הגט, הרי זה גיטיך, או הוא גיטיך, וכיוצא בזה; ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה פסול.  במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עימה על עסקי גיטה; אבל אם היה מדבר עימה על עסקי גיטה, ונטל הגט, ונתן בידה, ולא אמר כלום--הרי זה גט כשר.

יב  גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה, טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו--אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה, הרי הוא גיטיך--אינו גט:  שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שתיקח היא מעצמה; והרי לא נתן לה, לא הוא ולא שלוחו.  אבל אם הרכין לה בגופו, או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה, הרי זה גיטיך--הרי זה גט.

יג  ומניין שייתנו לה בפני עדים--הרי הוא אומר "על פי שניים עדים . . . יקום דבר" (ראה דברים יז,ו; דברים יט,טו), ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים.  לפיכך אם נתן לה הגט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד--אינו גט.  [יד] במה דברים אמורים, שהיה הגט בכתב ידי סופר; אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו, וחתם עליו עד אחד, ונתנו לה--הרי זה גט פסול.

יד  [טו] תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט--שמא ייתן לה הגט בפני שניים וימותו, ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי האדמה, שהרי אין בו עדים; לפיכך תיקנו שיעידו מתוכו.  ואף על פי שהעדים בתוכו, נותנו לה בפני שניים, בין אותן החותמין עליו, בין בפני שניים אחרים--שעיקר הגירושין, בעדי מסירה.

טו  [טז] חתמו בו שניים, ועבר ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי מסירה פסולין--הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרין, והרי הגט יוצא מתחת ידה; ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול.  [יז] העידו מתוכו פסולין, אפילו אחד פסול ואחד כשר, ונתנו לה בפני שני עדים כשרין--הרי זה פסול, שנמצא כמזוייף מתוכו.

טז  [יח] הרחיק את העדים מן הכתב, מלוא שתי שיטין--פסול; וכמה ירחיק את העדים מן הכתב--פחות מכדי שתי שיטין, כדי שיהיו נקראין עימו.  במה דברים אמורים, בשהיה הגט יוצא מתחת ידה, ולא היו שם עדי מסירה; אבל אם מסרו לה בעדים--אף על פי שהן מרוחקין הרבה, ואין נקראין עימו, ואף על פי שאין חתום עליו עדים כלל--הרי זה כשר, שעיקר הגירושין בעדי מסירה.

יז  [יט] העדים שנותנין הגט בפניהם צריכין לקרותו, ואחר כך ייתננו לה; ואם נתנו לה בפניהם תחילה, חוזרין וקוראין אותו אחר שנתן לה.  קראוהו והוא ביד הבעל, או ביד שלוחו, והחזירוהו לו, וחזר הוא והכניסו לתוך ידו, ונתנו לה--חוזרין וקוראין אותו.  [כ] לא קראוהו אלא נטלתו וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגורשת--הואיל וקראוהו תחילה, אין חוששין לו שהחליפו; ולא עוד אלא אפילו אמר הבעל שטר אחר היה, ולא היה הגט שקראתם--אינו נאמן, והרי זו מגורשת.

יח  [כא] הרי שלא קראו הגט בתחילה, ונתן לה גט בפניהם, וזרקתו לאור או לים--אף על פי שהבעל אומר גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת.  [כב] זרק לה הגט לחצרה לבין החבייות בפני עדים, וביקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר--אין חוששין לה, שזה הנמצא הוא שזרק; נמצאו שם שתיים שלוש מזוזות או שטרות--חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת.

יט  [כג] העדים שחותמין על הגט, צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום.  אם אינם יודעים לקרות, קוראין בפניהם והן חותמין--והוא, שיכירו לשון הגט; ואם אינם יודעים לחתום--רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו מתקיים, והן כותבין על הרושם.  ואין עושין כן, בשאר שטרות--קל הוא שהקלו בגיטי נשים, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם, כמו שביארנו.

כ  [כד] אף על פי שחתימת העדים בגט מדבריהם, התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגט.  וכן התקינו בעדי הגט, שאין חותמין אלא זה בפני זה; ואם חתמו זה שלא בפני זה, הרי זה גט פסול.

כא  וכן תיקנו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו, כשאר השטרות--שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו, ויכתוב לה גט אחר הזנות וייתן לה, ואם לא יהיה בו זמן, יכולה לומר קודם הזנות נתגרשתי; לפיכך תיקנו זמן בגיטין.

כב  [כה] גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שהיה מוקדם, או מאוחר, או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו אף על פי שעוסקין באותו עניין, או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד--כל אלו פסולין, עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו.

כג  [כו] חתך ממנו הזמן ונתנו לה, או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחודש פלוני, או בחודש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החודש, אפילו כתב בשבוע פלוני--כשר; וכן אם כתב בו היום גירשתיה--כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.

כד  [כז] וכן תיקנו שיהיו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות.  כתב למלכות שאינה מלכות אותה המדינה, או לבניין הבית, או לחורבן הבית--אם דרך אנשי אותו מקום למנות בו, הרי זה כשר; ואם אין דרכן למנות בו, הרי זה פסול.  וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין, או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקרון שהוא מניין שטרות.  ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות, הרי זה כשר.

כה  [כח] האומר לשניים, כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט בטיל, והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשר אחר כמה שנים, כמו שיתבאר--הרי אלו כותבין זמן הכתיבה ומקום הכתיבה, לא הזמן שאמר להן הבעל בו כתבו ולא אותו המקום.  כיצד:  היו בירושלים כשאמר להן והיו עומדין בתשרי, ונתאחרו עד ניסן והרי הן בלוד--כותבין זמן הגט מניסן, ובלוד ששם נכתב הגט, כשאר שטרות.