משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק כב

א  הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו.  ומאימתיי יזכה בירושתה:  משתצא מרשות אביה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה--הואיל ונעשת ברשות בעלה, יירשנה.  [ב] כיצד:  האישה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה, או לשלוחי בעלה, ומתה בדרך, קודם שתיכנס לחופה--אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה, בעלה יורשה; וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עימה בעלה בדרך לחצר ונתייחד עימה שם לשם נישואין, ומתה--הרי זו יירשנה בעלה.

ב  אבל אם עדיין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, ואפילו נכנס הבעל עימה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד--הואיל והאב או שלוחיו עימה, ועדיין לא נתייחד עימה לשם נישואין--אם מתה, יירשנה אביה, ואף על פי שכתובתה בבית בעלה.  [ג] וכן אם הייתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עימה לא בעל ולא שלוחיו, ומתה בדרך--אין הבעל יורש אותה.

ג  [ד] הנושא אישה שהיא אסורה לו--הואיל ויש לו בה קידושין--אם מתה תחתיו, יירשנה; וכן הנושא את הקטנה--אף על פי שאין קידושיה גמורים--אם מתה תחתיו, יירשנה.  אבל הפיקח שנשא חירשת--אם מתה, לא יירשנה.  והחירש שנשא פיקחת, ומתה--יירשנה:  שהרי היא בת דעת, ולדעתה נישאת וזיכתה לו ממונה.

ד  [ה] קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונישאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו--יכול האב למחות, כמו שביארנו; ואפילו שתק האב--אם מתה--אין הבעל יורשה, אלא אם כן רצה האב בנישואיה.

ה  [ו] הורו הגאונים שהאישה שחלתה, וביקשה מבעלה שיגרשנה, ותצא בלא כתובה, כדי שלא יירשנה--אין שומעין לה; ואפילו אמרה, אני שונאה אותו, ואיני רוצה לעמוד עימו--אין שומעין לה, ואין דנין לה דין מורדת.  ודין יפה הוא זה.

ו  [ז] כל נכסים שיש לאישה, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג--הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה; ואם מתה בחיי בעלה, יירש בעלה הכול.  לפיכך אם מכרה האישה נכסי מלוג אחר שנישאת--אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס--הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות, כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע, שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות.

ז  מתה בחייו, מוציא הגוף מן הלקוחות בלא דמים; ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן, מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר, שמא מציאה הן.  [ח] במה דברים אמורים, בנכסים הידועין לבעל; אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת, ולא ידע בהן הבעל, ומכרה אותן--מכרה קיים.  וכן ארוסה שמכרה קודם הנישואין, מכרה קיים, שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום, עד שיכנוס.

ח  [ט] האישה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין רחוק בין קרוב, קודם שתינשא--אף על פי שאם נתגרשה, או נתאלמנה, תיבטל המתנה, כמו שיתבאר בהלכות מתנה--אין הבעל אוכל פירותיהן; ואם מתה, אינו יורשן--שהרי נתנה אותן, קודם שתינשא.  וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל מתנה מתנתו קניין גמור.  ולא עוד אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם, קודם נישואיה, וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קניין גמור עד שתרצה--אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה; ואם מתה, אינו יורשה.

ט  [י] שומרת יבם, יש לה למכור וליתן בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם; ואין ליבם פירות ואפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו, עד שיכנוס.  מתה כשהיא שומרת יבם--יורשיה מאביה יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה וחצי נכסי צאן ברזל; ויורשי הבעל חייבין בקבורתה.

י  [יא] שומרת יבם, כתובתה על כל נכסי בעלה; לפיכך אין היבם יכול למכור בנכסי אחיו, בין קודם ייבום בין אחר ייבום.  ואם מכר, או נתן מתנה, או חלק עם אחיו בנכסי המת, בין קודם ייבום בין אחר ייבום--לא עשה כלום, שכבר נתחייבו נכסים אלו לאלמנה לגבות מהן כתובתה.

יא  [יב] כנס את יבמתו, והניח אחיו פירות מחוברין לקרקע--יימכרו ויילקח בהן קרקע, והיבם אוכל פירותיהן.  [יג] הניח פירות תלושין מן הקרקע, וכן אם הניח מעות ומיטלטלין--הכול של יבם; ומשתמש בהן כמו שירצה, ואינה יכולה לעכב:  שהמיטלטלין--אין הכתובה נגבית מהן אלא בתקנת הגאונים, ואין כוח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו ולאוסרן עליו באחריות זו שלא יישא וייתן בהם.

יב  [יד] יבמה שלא הייתה לה כתובה, או שמחלה כתובתה--זכה בנכסי אחיו, ומוכר ונותן כחפצו; וכשיכנוס את יבמתו, יכתוב לה כתובה מאה, ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה, כשאר כל הנשים שיש להן כתובה.

יג  [טו] האישה שמכרה או שנתנה, אחר שנישאת, בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים--לא עשת כלום; וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג--לא עשה כלום.  [טז] מכר מיטלטלין של נכסי צאן ברזל--אף על פי שאינו רשאי--אם מכר, ממכרו קיים.

יד  מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מן האיש תחילה וחזר ולקח מן האישה, בין שלקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש--מכרן קיים.  [יז] וכן האישה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה--מכרה ומתנתה קיימין, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג, נחת רוח עשיתי לבעלי; אבל בשאר נכסים, יש לה לומר.

טו  [יח] כיצד:  האישה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מיטלטלין, או שדה שייחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניס לה שום משלו--לא קנה הבעל; ואף על פי שקנו מיד האישה ברצונה, חוזרת כל עת שתרצה, שלא נתנה לו ולא מכרה לו, אלא מפני שלום ביתה.  ולפיכך אין לבעל ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, כמו שביארנו.

טז  [יט] נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו, ומחלה אותם האישה לבעלה, וקנו ממנה בעדים--ייראה לי, שאינה יכולה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי.  הא למה זה דומה:  למי שקנו מידה שאין לה אחריות, ושהחזירה נכסים אלו נכסי מלוג--שהרי אין הבעל מביא ראיה זו ליטול כלום ולא להחזיק בנכסיה בכלום, אלא להיפטר מתביעתה לשלם.  אבל אם נתנה לו מתנה מיטלטלי צאן ברזל הקיימין, לא קנה, מפני שיש לה לומר, נחת רוח עשיתי לבעלי.

יז  [כ] בעל שמכר קרקע לפירות--לא עשה כלום, מפני שלא התקינו פירות לאיש אלא כדי להרוויח בהוצאת הבית; לפיכך אם מכר לפירות, ולקח אותן המעות לעשות בהן סחורה--שומעין לו.

יח  [כא] היו לאישה כספים--אם נכסי צאן ברזל הן, הרי זה נושא ונותן בהן; ואם נכסי מלוג הן--בין שהכניסה אותן לו, בין שנפלו לה בירושה, או ניתנו לה במתנה, או נפלו לה מיטלטלין, או ניתנו לה--הרי אלו יימכרו, ויילקח בכול קרקע, והוא אוכל פירותיהן.  [כב] וכן האישה שחבלו בה אחרים--כל המעות הראויות לתת לה, יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

יט  [כג] נפלו לה עבדים--אף על פי שהן זקנים--הרי אלו לא יימכרו, מפני שבח בית אביה.  נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היה לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום--אם עושין כדי טיפולן--לא יימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו--הרי אלו יימכרו לעצים, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

כ  [כד] נפלו לה פירות מחוברין לקרקע, הרי אלו של בעל; תלושין מן הקרקע, שלה, ויימכרו ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.  אבל המגרש את אשתו, והיו לה פירות מחוברין לקרקע בשעת גירושין--הרי אלו שלה; ואם היו תלושין, הרי אלו שלו.

כא  [כה] עבדי נכסי מלוג, ובהמת נכסי מלוג--הבעל חייב במזונותיהן, ובכל צורכיהם; והן עושין לו, והוא אוכל פירותיהם.  לפיכך ולד שפחת מלוג וולד בהמת מלוג, לבעל; ואם גירש, ורצת האישה ליתן דמים וליטול ולד השפחה, מפני שבח בית אביה--שומעין לה.

כב  [כו] הכניסה לו שתי שפחות או שני כלים, בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותן עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפיים, וגירשה--נוטלת אחד באלף שלה; והשני--אם רצת שתיתן דמיו ותיטול, משום שבח בית אביה--שומעין לה.

כג  [כז] הנותן מתנה לאשתו--בין שנתן לה קרקע, בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע--אין לבעל פירות במתנה זו; וכן הנותן מתנה לאישה, על מנת שלא יהיה הבעל אוכל פירותיה, אלא יהיו פירותיה לאישה, למה שתרצה--אין הבעל אוכל פירות מתנה זו.  וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה--אותן הדמים לאישה, ואין הבעל אוכל פירותיהן.

כד  [כח] ולד בהמת מלוג שנגנב, ונמצא הגנב ושילם שניים--הכפל לאישה, שאין זה הפרי שתיקנו לו חכמים.  החובל באשתו--כל הנזק והצער והבושת, שלה, ואין הבעל אוכל פירותיהן, כמו שיתבאר בהלכות חובל.

כה  [כט] המוכר קרקע לאשתו--אם היו המעות שלקחה בהן הקרקע מבעלה גלויין וידועין לבעל--קנת, והבעל אוכל פירות אותה קרקע.  ואם היו מעות טמונין--לא קנת, שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה; ואותן המעות שנראו--יילקח בהן קרקע, והבעל אוכל פירות.

כו  [ל] הרי שנמצאו מעות או מיטלטלין ביד האישה--היא אומרת, במתנה ניתנו לי, והוא אומר, ממעשה ידייך הם שהם שלי--הרי זו נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, ויילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.  ואם אמרה, על מנת כן ניתנו לי, על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן, אלא אעשה בהן מה שארצה--עליה להביא ראיה:  שכל ממון הנמצא ביד האישה--בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו, עד שתביא ראיה.  [לא] אמרה לו, אתה נתתם לי מתנה--נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהן.

כז  [לב] אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן הקטנים.  ואם עבר וקיבל מן האישה, יחזיר לאישה; מתה, יחזיר לבעלה.  קיבל מן העבד, יחזיר לעבד; ואם מת, יחזיר לרבו.  קיבל מן הקטן, יקנה לו בו ספר תורה או דבר שאוכל פירותיו.  וכולם שאמרו בשעת מיתתן, פיקדון זה של פלוני הוא--אם היו בחזקת נאמנין אצל זה שהפיקדון אצלו, יעשה כמו שציוו; ואם לאו, ייתן ליורשיהם.

כח  [לג] אישה שהיו לה כספים הראויות לבעל לאכול פירותיהם--הוא אומר, כך וכך יילקח בהם, והיא אומרת, איני לוקחת בהן אלא כך וכך--לוקחים דבר שפירותיו מרובים, ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו, בין שהיה כרצונה; ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף--שמא יאכל הכול, ונמצא הקרן אבד.

כט  [לד] האישה שהכניסה לבעלה עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ודקל לפירותיו--אף על פי שאין לה אלא פירות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן.  וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג--הרי זה משתמש בהן, ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן; וכשיגרש, אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג.

ל  [לה] הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל--אף על פי שפחיתתן על הבעל--אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת כליה כמה שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן, הרי הן כמו שנגנבו או אבדו, שהוא חייב לשלם, כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין.  ומנהג פשוט הוא זה.  וכל הנושא על מנהג זה, קיבל עליו אחריות הנדוניה; וכשם שאינו משלם הפחת--כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן, לפי מנהג זה.

לא  יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה, שיהיו משמשין לו בבית אישה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג, בין שהיו עבדי צאן ברזל; אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת, שלא מדעת אשתו.