משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק יט

א  מתנאיי הכתובה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתובת אימן, ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ואחר כך חולקין שאר הירושה עם אחיהם, בשווה.  [ב] כיצד:  נשא אישה כתובתה ונדוניתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו, ואחר כך נשא אישה אחרת כתובתה ונדוניתה מאתיים, והולידה בן ומתה בחייו, ואחר כך מת הוא, והניח אלפיים--בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אימו, ובנו מן השנייה יורש מאתיים שבכתובת אימו, והשאר יורשים אותו בשווה.  נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השנייה שש מאות.

ב  [ג] במה דברים אמורים, בשהניח יותר על כדי שתי הכתובות דינר אחד או יותר, כדי שיחלקו השאר בשווה; אבל אם לא הניח יותר דינר, חולקים הכול בשווה:  שאם יירשו אלו כתובת אימן ואלו כתובת אימן, ולא יישאר דינר אחד לחלוק אותו בין היורשים--נמצא תנאי זה מבטל חילוק ירושה בין הבנים בשווה, שהוא מן התורה.

ג  [ד] והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כולן בחייו, ולו מהן בנים זכרים--אם היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר--כל אחד ואחד יורש כתובת אימו, והשאר חולקין אותו בשווה.

ד  [ה] אמרו היתומים, הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שייטלו כתובת אימן--אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שווין בשעת מיתת אביהן; אף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהן, קודם שיבואו לחלוק--אין שמין אותן, אלא כשעת מיתת אביהן.

ה  [ו] היה שם יותר על כדי כל הכתובות--אף על פי שיש עליו שטר חוב כנגד היותר--אינו ממעט, אלא כל אחד ואחד מהן יורש כתובת אימו.

ו  [ז] מי שהיה נשוי שתי נשים, ומתה אחת מהן בחייו, ואחת אחר מותו, ולו בנים משתיהן--אף על פי שלא הניח יתר על שתי הכתובות--אם נשבעה השנייה שבועת אלמנה קודם שתמות, בניה קודמים לירש כתובתה:  מפני שאינן יורשין כתובת אימן בתנאי זה, אלא ירושה של תורה.  ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אימן, בתנאי זה; ואם נשאר שם כלום, חולקין אותו בשווה.  ואם מתה קודם שתישבע, בני הראשונה יורשים כתובת אימן בלבד; והשאר, חולקין בשווה.

ז  [ח] היה נשוי שתי נשים, ולו מהן בנים, ומת, ואחר כך מתו הנשים--אם נשבעו ואחר כך מתו--כל אחד ואחד יורש כתובת אימו בירושה של תורה, לא בתנאי זה; לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר דינר או אין שם, ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה.  ואם לא נשבעו--חולקין הבנים הכול בשווה, ואין שם ירושת כתובה, לפי שאין לאלמנה כתובה, עד שתישבע.

ח  [ט] אחת נשבעה, ואחת לא נשבעה--זו שנשבעה, בניה יורשין כתובתה תחילה; והשאר, חולקין אותו בשווה.  וכל היורש כתובת אימו שמתה בחיי אביו, אינו טורף מנכסים משועבדים, אלא מבני חורין, ככל היורשין.

ט  [י] ומתנאיי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו, עד שיתארסו, או עד שיבגורו; בגרה הבת, אף על פי שלא נתארסה, או שנתארסה, אף על פי שלא בגרה--אין לה מזונות.  ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו--מעשה ידיה ומציאתה לעצמה, לא לאחים.

י  [יא] פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה; ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה:  אלא שהאישה, פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה.  ולבנות, פוסקין להן דבר המספק להן בלבד; ואין הבנות נשבעות.

יא  [יב] אין הבנים יורשין כתובת אימן, ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו, עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם; אבל אם אין שם שטר כתובה--אין להם כלום, שמא מחלה אימן כתובתה.  ואם אין דרכם לכתוב כתובה, יש להן כפי התנאים.

יב  [יג] מי שציווה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאיי כתובה, כגון שאמר אל ייזונו בנותיו מנכסיו, ואל תיזון אלמנתו, או אל יירשו בניו כתובת אימן--אין שומעין לו.  נתן כל נכסיו במתנה לאחרים--הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר--הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו, באין כאחד; ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו, ובניו יורשים כתובת אימן שמתה בחיי בעלה.

יג  [יד] בת הממאנת--הרי היא כשאר הבנות, ויש לה מזונות.  אבל בת היבמה, ובת השנייה, ובת הארוסה, ובת האנוסה--אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה; אבל בחיי אביהן, הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.

יד  [טו] המארס בת הניזונת מן האחין, חייב במזונותיה משעת אירוסין--שהרי אין לה מזונות מאחיה משנתארסה, ואינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה, ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו, ותלך ותשאל על הפתחים.

טו  [טז] נישאת הבת, ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא שומרת יבם--הואיל וחזרה לבית אביה, ועדיין לא בגרה--הרי זו ניזונת מנכסי אביה, עד שתבגור או עד שתתארס.

טז  [יז] מי שמת והניח בנים ובנות--יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם עד שיבגורו או עד שיתארסו.  במה דברים אמורים, בשהניח נכסים שאפשר שייזונו מהם הבנים והבנות כאחד, עד שיבגורו הבנות; ואלו הן הנקראין נכסים מרובין.  אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה--מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגורו, ונותנין השאר לבנים; ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד--הבנות ניזונות מהן עד שיבגורו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.

יז  [יח] במה דברים אמורים, בשהניח קרקע.  אבל אם הניח מיטלטלין--הואיל ובתקנת הגאונים הוא שייזונו הבנות מן המיטלטלין, הרי הבנים והבנות ניזונות כאחת מן הנכסים האלו המועטין:  שלא תיקנו להם במיטלטלין, אלא שיהיו כבנים.  וכזה הורו הגאונים.

יח  [יט] הניח קרקע, והיו הנכסים מרובין, ונתמעטו אחר כן--כבר זכו בהן יורשים; היו מועטין בשעת מיתה, ונתרבו אחר כן--הבנים יורשין אותן.  ואפילו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטין, מכרן קיים.

יט  [כ] היו הנכסים מרובין, ויש עליו חוב, או שהתנה עם אשתו שיזון את בתה--אין החוב ולא מזונות בת אשתו ממעטין בנכסים; אלא יירשו הבנים הכול, וייתנו לבעל חוב חובו, ויזונו בת אשת אביהן עד זמן שפסק, ויזונו אחיותיהן עד שיבגורו או עד שיתארסו מתחת ידיהם.

כ  [כא] הניח אלמנה, ובת בין ממנה בין מאישה אחרת, ואין בנכסים כדי שייזונו שתיהן--האלמנה ניזונת, והבת תשאל על הפתחים.  וכן אני אומר, שמזונות הבת קודמין לירושת הבן כתובת אימו שמתה בחיי אביו, ואף על פי ששניהם מתנאיי כתובה; קל וחומר הדברים, ומה אם נדחית ירושה של תורה, מפני מזונות הבת, לא תידחה ירושת הכתובה שהיא תנאי בית דין, מפני מזונות הבת.

כא  [כב] מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן--אין אומרים ייזונו הבנות הקטנות עד שיבגורו ויחלקו שאר הנכסים בשווה, אלא כולן חולקות בשווה.