משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק טז

א  הנכסים שמכנסת האישה לבעלה, בין קרקע בין עבדים בין מיטלטלין--אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה--אינן נקראין כתובה, אלא נדוניה שמם.  ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניה עליו, ונעשת ברשותו--אם פחתה, פחתה לו, ואם הותירה, הותירה לו--הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל; ואם לא קיבל אחריות הנדוניה עליו, אלא הרי היא ברשות האישה--אם פחתה, פחתה לה, ואם הותירה, הותירה לה--הרי זו נקראת נכסי מלוג.

ב  וכן כל נכסים שיש לאישה שלא הכניסה אותן לבעלה, ולא כתבה אותן בכתובה, אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה, או ניתנו לה במתנה--הכול נקראין נכסי מלוג, שכולן ברשותה הן.  ואין נקרא כתובה, אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתיים עם התוספת בלבד.

ג  כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאישה, ודין התוספת כדין העיקר; ולא תיקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שקבוע לו זמן, ואין הכתובה נגבית, אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה.

ד  וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינונייות, ובאה האישה לגבות כתובתה אחר מותו--שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו, והיא הנקראת זיבורית.

ה  [ד] וכן התקינו שכשתבוא לגבות אחר מותו, לא תגבה עד שתישבע בנקיטת חפץ, שלא הניח אצלה כלום, ושלא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה; ושמין לה כל שעליה, ופוחתין אותו מכתובתה.  אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה; ואין שמין כסות שעליה--שהרי לקחן לה, וזכתה בהן, והוא רוצה להוציאה, לא היא.

ו  [ה] וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה, אלא מן הקרקע.  ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל; ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו; ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח, אף על פי שבעל חוב גובה את השבח.  ודברים אלו, מקולי כתובה הם.

ז  [ו] וכן מקולי כתובה, שתיטול האישה כתובתה מן הפחות שבמטבעות.  כיצד:  נשא אישה במקום, וגירשה במקום אחר--אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין, נותן לה ממעות מקום הגירושין; ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין, נותן לה ממעות מקום הנישואין.

ח  במה דברים אמורים, בשהיה בכתובתה מעות סתם; אבל אם פירש בה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת--הרי היא כדין המלווה את חברו מטבע ידוע, שנותן לו כמה שהלווהו, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.

ט  [ז] תיקנו הגאונים בכל הישיבות, שתהיה אישה גובה כתובתה אחר מיתת בעלה, אף מן המיטלטלין, כדרך שתיקנו לבעל חוב לגבות מן המיטלטלין; ופשטה תקנה זו, בכל ישראל.  וכן שאר תנאיי כתובה כולן ככתובה הן, וישנן במיטלטלין כקרקע--חוץ מכתובת בנין דכרין, שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות.  לפיכך אני אומר, מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין יורשין כתובת אימן, אלא מן הקרקע.

י  [ח] כבר נהגו בכל מקומות שידענו וששמענו שמען, שיכתבו בכתובה, בין מקרקעי בין מיטלטלי; ודבר זה תיקון גדול הוא, ואנשים נבונים הנהיגו בו--שהרי זה תנאי שבממון, ונמצאת האלמנה גובה מן המיטלטלין בתנאי זה, לא בתקנת אחרונים.

יא  [ט] הרי שלא כתב כך בשטר כתובה, אלא נשא סתם--אם היה יודע בתקנה זו של גאונים, גובה.  ואם לאו, או שנסתפק לנו הדבר--מתיישבין בדבר זה הרבה:  שאין כוח בתקנת הגאונים לדון בה, אף על פי שלא נתפרשה, כדין תנאיי כתובה, שהם תקנת הסנהדרין הגדולה--עד שנוציא ממון בה מן היורשים.

יב  [י] ועוד תיקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל, אחראין וערבאין לכתובה:  אפילו כתובתה מנה, ויש לו קרקע באלפים זהובים--הכול תחת שיעבוד הכתובה.  וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו--אף על פי שממכרו קיים, ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה--יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות, אם לא תמצא נכסים בני חורין; וכשתטרוף, לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות.  ותקנה זו, כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו.

יג  [יא] כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה, שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה.  ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להן כל מה שירצו; ומדירין אותה בבית דין, ואחר כך נוטלת כתובתה.

יד  [יב] מתה האלמנה קודם שתישבע--אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה עד שתישבע.  ואם נישאת קודם שתישבע--הרי זו נשבעת אחר הנישואין, ונוטלת כל זמן שתרצה; אבל אינה נודרת ונוטלת, שמא יפר הבעל.

טו  [יג] ייחד לה קרקע בכתובתה--בין שייחדה בארבעת המצרים, בין במצר אחד--גובה את כתובתה ממנה, בלא שבועה.  וכן אם כתב לה מיטלטלין, והן עצמן קיימין--נוטלת אותן, בלא שבועה.  וכן אם נמכרו, ונלקח בהן מיטלטלין אחרים, ונודע שאלו השניים מדמי המיטלטלין הראשונים--נוטלת בלא שבועה.

טז  [יד] הפוגמת כתובתה, לא תפרע אלא בשבועה.  כיצד:  הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז, הבעל אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי אלא כך וכך--ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה, ואפילו דיקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה--לא תיטול השאר, אלא בשבועה.

יז  [טו] אמר הבעל, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום, ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכול, או מקצת--לא תפרע אלא בשבועה.

יח  [טז] הנפרעת שלא בפניו, לא תפרע אלא בשבועה.  כיצד:  הרי שגירש את אשתו, והלך לו--בית דין יורדין לנכסיו אחר שתישבע, ומגבין אותה כתובתה:  והוא שיהיה במקום רחוק, שיש להן טורח להודיעו; אבל אם קרוב הדרך להודיעו, שולחין לו ומודיעין אותו--אם לא יבוא, תישבע ותיטול.

יט  [יז] הפוחתת כתובתה, נפרעת שלא בשבועה.  כיצד:  הוציאה שטר כתובה באלף זוז, הוא אומר, נתקבלה הכול, והיא אומרת, לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות, וזה שכתב לי אלף אמנה שהייתה ביני לבינו--הרי זו נפרעת, שלא בשבועה.  אבל אם אמרה, אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות--אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום, שהרי ביטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר; לפיכך נשבע שבועת היסת, ונפטר.

כ  [יח] כל מקום שאמרנו, לא תפרע אלא בשבועה--אומרים לה בית דין, הישבעי וטלי; ומקום שנאמר תפרע שלא בשבועה--אומרים לבעל, עמוד ותן לה, ואין אתה נאמן בטענה זו, עד שתביא ראיה לדבריך.  [יט] אמר הבעל מעצמו, תישבע לי על טענתי--אומרין לה, הישבעי וטלי; ותישבע בנקיטת חפץ.

כא  התנה עימה שתגבה כתובתה בלא שבועה, או שהיא נאמנת בכל מה שתטעון--גובה ממנו, בלא שבועה כלל; אבל אם באת ליפרע מיורשיו, תישבע ואחר כך תיטול.  [כ] התנה עימה שתהיה נוטלת מיורשיו בלא שבועה, או שתהיה נאמנת על יורשיו--הרי זו נוטלת מהן, בלא שבועה.  אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים--לא תטרוף אלא בשבועה, ואף על פי שהאמינה הבעל:  שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו, ועל יורשיו; אבל להפסיד ממון אחרים, אינו מועיל.

כב  [כא] אלמנה שהיה שטר כתובתה יוצא מתחת ידה--נשבעת וגובה כתובתה לעולם, אפילו אחר מאה שנה, בין שהייתה בבית בעלה, בין שהייתה בבית אביה.  ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה--אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה; וכן הגרושה--אפילו עיקר כתובה אין לה, עד שתוציא שטר כתובה.

כג  [כב] במה דברים אמורים, במקום שדרכן לכתוב כתובה; אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה, אלא סומכין על תנאי בית דין--הרי זו גובה עיקר כתובה, אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, בין הייתה בבית בעלה בין הייתה בבית אביה.  אבל תוספת, אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.

כד  [כג] ועד כמה תגבה האלמנה העיקר, במקום שאין כותבין כתובה--אם הייתה בבית בעלה, גובה לעולם; ואם הייתה בבית אביה, עד עשרים וחמש שנה.  ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה, אין לה כלום, שאילו לא מחלה, לא שתקה כל זמן זה; והרי אינה עם היורשים, כדי שתאמר נכלמתי מלתובען והן עימי בבית.  [כד] לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה, ומיטפל בה--יש לה לתבוע כתובתה, אפילו אחר חמש ועשרים שנה:  מפני שזה ששתקה ולא תבעה, מפני שהיא בושה מן היורש.

כה  היא אומרת, בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתיים, והבעל או יורשיו אומרים, בעולה נישאת ואין לה אלא מאה--אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה או מלבוש ידוע או כתרים או שאר דברים שאין עושין כן אלא לבתולה--הרי זו נוטלת מאתיים; ואם אין לה עדים בזה, הרי זו נוטלת מאה.  ואם היה הבעל קיים--יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה.  ונאמן הקטן להעיד בגודלו ולומר, זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות.  וכל הדברים האלו, במקום שאין כותבין כתובה, כמו שאמרנו.

כו  האישה שאמרה לבעלה, גירשתני--נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה; לפיכך האישה שהוציאה שטר כתובה ואין עימה גט, ואמרה לבעלה, גירשתני ואבד גיטי, תן לי כתובתי, והוא אומר, לא גירשתי--חייב ליתן עיקר כתובה; אבל אינו נותן התוספת, עד שתביא ראיה ברורה שגירש, או שייצא גט עם הכתובה מתחת ידה.

כז  אמר לה הבעל, כן היה, גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת, וכתבת לי שובר ואבד שוברי--מתוך שיכול לומר, לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת, הרי זה נאמן; ומשביעה בנקיטת חפץ, ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא שבועת היסת, על התוספת.

כח  הוציאה גט, ואין בידה שטר כתובה--אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה--גובה עיקר כתובה בגט שבידה.  ואם דרכן לכתוב כתובה--אפילו עיקר אין לה, עד שתוציא שטר כתובה כמו שביארנו; ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה, ונפטר.

כט  הוציאה שני גיטין, ושתי כתובות--גובה שתי כתובות.  הוציאה שתי כתובות, וגט אחד--אינה גובה אלא כתובה אחת:  ואיזו מהן גובה--אם שתיהן שוות--ביטלה אחרונה את הראשונה, ואינה טורפת אלא מזמן אחרונה; ואם היה באחת משתיהן תוספת על חברתה--גובה באיזו מהן שתרצה, ותיבטל השנייה.

ל  הוציאה שני גיטין, וכתובה אחת--אין לה אלא כתובה אחת:  שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתובתה הראשונה החזירה.

לא  הוציאה גט וכתובה, אחר מיתת בעלה--אם גט קודם לכתובה--גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכן לכתוב כתובה, וגובה כל מה שיש בכתובה, שהרי זכתה בה במיתתו; ואם כתובה קדמה את הגט--אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.

לב  [לא] האישה נאמנת לומר, מת בעלי--כדי שתינשא, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; ומתנאיי הכתובה, שאם תינשא לאחר אחר מותו, תיטול מה שכתב לה בכתובתה.  לפיכך אם באה לבית דין ואמרה, מת בעלי התירוני להינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם--מתירין אותה להינשא, ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה.

לג  באה ואמרה, מת בעלי, תנו לי כתובתי--אף להינשא אין מתירין אותה:  שעל עסקי הכתובה באה, והרי זה בחזקת שלא מת; ואין דעתה להינשא, אלא ליטול כתובה מחיים בלבד.

לד  באה ואמרה, מת בעלי, התירוני להינשא, ותנו לי כתובתי--מתירין אותה להינשא ונותנין לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה.  אבל אם אמרה, תנו לי כתובתי, והתירוני להינשא--מתירין אותה, ואין נותנין לה כתובה; ואם תפסה, אין מוציאין מידה.