משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק טו

א  האישה שהרשת את בעלה, אחר הנישואין, שימנע עונתה--הרי זה מותר.  במה דברים אמורים, בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פרייה ורבייה.  אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית א,כח; בראשית ט,א; בראשית ט,ז).

ב  האיש, מצווה על פרייה ורבייה; אבל לא האישה.  ומאימתיי יתחייב האיש במצוה זו, מבן שש עשרה שנה או מבן שבע עשרה שנה.  וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה--הרי זה עובר, ומבטל מצות עשה; ואם היה עוסק בתורה, וטרוד בה, והיה מתיירא מלישא אישה, כדי שלא יטרח במזונות וייבטל מן התורה--הרי זה מותר להתאחר:  שהעוסק במצוה, פטור מן המצוה; וכל שכן, בתלמוד תורה.

ג  מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושגה בה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו, ולא נשא אישה--אין בידו עוון:  והוא, שלא יהיה יצרו מתגבר עליו; אבל אם היה יצרו מתגבר עליו--חייב לישא אישה, ואפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור.

ד  כמה בנים יהיו לאיש, ותתקיים מצוה זו בידו--זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה, בראם" (בראשית ה,ב); היה הבן סריס, או שהייתה הבת איילונית--לא קיים מצוה.  [ה] נולדו לו ומתו, והניחו בנים--הרי זה קיים מצות פרייה ורבייה:  בני בנים, הרי הם כבנים.

ה  במה דברים אמורים, בשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו, והנקבה בת בנו--הואיל והם משני בניו, הרי קיים מצות פרייה ורבייה; אבל אם היה לו בן או בת ומתו, והניח אחד מהן זכר ונקבה--עדיין לא קיים מצוה.

ו  היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והם--הרי זה קיים מצוה זו.  היו לו בנים והוא עבד, ונשתחרר הוא והם--לא קיים מצות פרייה ורבייה, עד שיוליד אחר שנשתחרר:  שהעבד, אין לו ייחוס.

ז  לא יישא אדם עקרה, וזקנה, ואיילונית, וקטנה שאינה ראויה לוולד--אלא אם כן קיים מצות פרייה ורבייה, או שהייתה לו אישה אחרת לפרות ולרבות ממנה.

ח  נשא אישה ושהה עימה עשר שנים, ולא ילדה--הרי זה יוציא וייתן כתובה, או יישא אישה הראויה לוולד; ואם לא רצה להוציא, כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא.  ואם אמר איני בועלה, והריני שוכן עימה בפני עדים כדי שלא אתייחד עימה, בין שאמרה היא, בין שאמר הוא--אין שומעין להן, אלא יוציא או יישא אישה הראויה לוולד.

ט  [ח] שהת עשר שנים ולא ילדה, והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ--חזקת החולי ממנה, ותצא שלא בכתובה.  ויש לה תוספת--לא תהיה זו פחותה מאיילונית שלא הכיר בה, שיש לה תוספת כמו שיתבאר.  ואם אינו יורה כחץ, חזקת החולי ממנו בלבד; וכשיוציא, ייתן הכתובה כולה עיקר ותוספת.

י  [ט] הוא אומר ממנה נמנע הוולד, והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ--היא נאמנת; ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינה יודעת אותו בוודאי, ואחר כך ייתן כתובה.  ואם אמרה איני יודעת, אם ממני אם ממנו--אין לה עיקר כתובה, כמו שאמרנו:  העמד ממון בחזקת בעליו, עד שתטעון בוודאי שאינו יורה כחץ.  ולמה היא נאמנת בטענה זו, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ או לא יורה; והוא אינו מרגיש.

יא  [י] האישה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה, והיא אומרת שאינו יורה כחץ--שומעין לה; אף על פי שאינה מצווה על פרייה ורבייה, צריכה היא לבנים לזקנותה.  וכופין אותו להוציא, וייתן עיקר כתובה בלבד--שלא כתב לה התוספת, על מנת שתצא לרצונה ותיטול.

יב  [יא] הלך בסחורה בתוך עשר שנים, או שהיה חולה, או שהייתה היא חולה, או שהיו חבושין בבית האסורין--אין עולה להן אותו זמן מן המניין.  [יב] הפילה, מונה מיום שהפילה.  אם הפילה, וחזרה והפילה שלושה פעמים--הוחזקה לנפלים, ושמא לא זכה להיבנות ממנה; ויוציא, וייתן כתובה.

יג  הוא אומר הפילה בתוך עשר, כדי שישהה עימה, והיא אומרת, לא הפלתי--נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות; הוא אומר, הפילה שניים, והיא אומרת, שלושה--נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת:  ויוציא, וייתן כתובה.  ובכל זה, משביעה שבועת היסת, שלא הפילה, או שהפילה שלושה--שבטענה זו, יתחייב ליתן כתובה.

יד  נישאת לאחד, ושהת עימו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה--מותרת להינשא לשני.  שהת עם השני עשר שנים ולא ילדה, לא תינשא לשלישי; ואם נישאת לשלישי, תצא בלא כתובה--אלא אם כן יש לו אישה אחרת, או שקיים מצות פרייה ורבייה.

טו  האישה שבאה לבית דין ואמרה, בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שימוש שמוליד, או שאינו יורה כחץ--יעשו הדיינין פשרה; ויאמרו לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך, עד שתשהי עשר שנים, ולא תולידי, ואחר כך תתבעי.  ומגלגלין עימה בדבר, ואין כופין אותה לישב; ולא דנין אותה דין מורדת, אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.

טז  אף על פי שקיים אדם מצות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות, כל זמן שיש בו כוח--שכל המוסיף נפש אחת מישראל, כאילו בנה עולם; וכן מצות חכמים היא שלא יישב איש בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד.

יז  וחובה על כל איש, לקנות לאשתו; אמרו חכמים, אין אדם מקנא לאשתו, אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה.  ולא יקנא לה ביותר מדיי; ולא יאנוס אותה, ויבעול בעל כורחה, אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה.

יח  וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה.  ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור.

יט  וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון.  ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.

כ  וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך:  מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא.  וזה הוא דרך כל בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח.