משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק יג

א  כמה הכסות שהוא חייב ליתן לה--בגדים של חמישים זוז משנה לשנה, ממטבע אותן הימים, שנמצאו החמישים, שישה דינרין ורביע דינר כסף; נותנן לה חדשים בימות הגשמים, ולובשת בלאותיהן בימות החמה.  והשחקים, והם מותר הכסות--הרי הן שלה, כדי שתתכסה בהם בימי נידתה.  ונותן לה חגור למותניה, וכופח לראשה; ומנעל, ממועד למועד.

ב  במה דברים אמורים, באותן הימים ובארץ ישראל.  אבל בשאר זמנים ושאר המקומות, אין הדמים עיקר--יש מקומות שיהיו הבגדים שם ביוקר הרבה, או בזול הרבה; אלא העיקר שסומכין עליו, שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויות לה לימות הגשמים ולימות החמה, בפחות שלובשת כל אישה בעלת בית שם באותה המדינה.

ג  ובכלל הכסות שהוא חייב לה, כלי בית ומדור שיושבת בו.  ומה הן כלי הבית--מיטה מוצעת, ומפץ או מחצלת לישב עליה; וכלי אכילה ושתייה, כגון קדירה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן.

ד  והמדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות; ותהיה רחבה חוצה לו, כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכיסא, חוץ ממנו.

ה  [ד] וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך וסרק וכיוצא בהן--כדי שלא תתגנה עליו.

ו  [ה] במה דברים אמורים, בעני שבישראל.  אבל בעשיר, הכול לפי עושרו--אפילו היה ראוי לקנות לה כלי משי ורקמה וכלי זהב, כופין אותו ונותן.  וכן המדור, לפי עושרו; והתכשיט וכלי הבית, הכול לפי עושרו.  ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא; ותהיה הכתובה חוב עליו, עד שיעשיר.

ז  [ו] ולא האישה בלבד, אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות--חייב ליתן להם כסות המספקת להם, וכלי תשמיש ומדור לשכון בו; ואינו נותן להם כפי עושרו, אלא כפי צורכן בלבד.  זה הכלל:  כל מי שיש עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו--יש לו כסות, וכלי בית, ומדור; וכל שבית דין מוכרין למזונותיו--כך מוכרין לכסותו, וכלי ביתו, ומדורו.

ח  [ז] האישה שהלך בעלה, ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור--אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו; אבל מי שנשתטה בעלה, או נתחרש--פוסקין לה תכשיט.  ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר הבית, כדינם בטענת המזונות:  אם אמר הוא, נתתי, והיא אומרת, לא נתת--דין אחד לכול.

ט  [ח] המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין--בענייות, שנה אחת יקיים; יתר על כן--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה.  ובעשירות, שלושים יום יקיים; יתר על כן--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה.

י  [ט] הדירה שלא תלך למרחץ--בכרכים, שבת אחת; ובכפרים, שתי שבתות.  שלא תנעול מנעל--בכפרים, שלושה ימים; ובכרכים, מעת לעת.  יתר על זה--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה.

יא  [י] הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן--כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהם--יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  מפני שמשיאה שם רע בשכונותיה.

יב  וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהם, ושלא תארוג בגדים נאים לבנה במקום שדרכן לארוג אותם לבנים--תצא שלא בכתובה:  מפני שמשיאתו שם רע בשכונותיו, שהוא כיליי.

יג  [יא] מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית--נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר--נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האבל או לבית המשתה:  לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה--שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא.

יד  אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך:  שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד).

טו  [יב] המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה--בזמן שהן עימה בעיר, חודש אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.  ובזמן שהן בעיר אחרת, רגל אחד ממתינין לו; שניים, יוציא וייתן כתובה.

טז  [יג] המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ולבית המשתה--או יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה:  שזה כמי שאסרה בבית הסוהר, ונעל בפניה.  ואם היה טוען, מפני בני אדם פרוצים שיש באותו בית האבל או בבית המשתה, והוחזקו שם פרוצים--שומעין לו.

יז  [יד] האומר לאשתו, אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואימך אחייך ואחיותייך--שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשיארע להם דבר; ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל.  ולא ייכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר גדול כגון חולי או לידה--שאין כופין את האדם, שייכנסו אחרים לרשותו.

יח  וכן היא שאמרה, אין רצוני שתיכנס אצלי אימך ואביך, ואיני שוכנת עימהם בחצר אחת, מפני שמריעין לי ומצירין לי--שומעין לה:  שאין כופין את האדם, שיישבו אחרים עימו ברשותו.

יט  [טו] האיש שאמר, איני דר במדור זה, מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גויים בשכונתי, ואני מתיירא מהם--שומעים לו, אף על פי שלא הוחזקו בפריצות:  שכך ציוו חכמים, הרחק משכן רע.  ואפילו היה המדור שלה--מוציאה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים.  וכן, היא שאמרה כן--אף על פי שהוא אומר, אני איני מקפיד עליהם--שומעין לה:  מפני שהיא אומרת, אין רצוני שייצא עליי שם רע בשכונות אלו.

כ  [טז] כל היישוב--ארצות ארצות הוא, כגון ארץ כנען, וארץ מצריים, וארץ תימן, וארץ כוש, וארץ שנער, וכיוצא בהן; וכל ארץ וארץ, מדינות וכפרים.  וערי ישראל לעניין נישואין, שלוש ארצות היו--יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

כא  [יז] איש שהיה בארץ מן הארצות, ונשא אישה בארץ אחרת--כופין אותה ויוצאה עימו לארצו, או תצא בלא כתובה, שעל מנת כן נשאה, ואף על פי שלא פירש.  אבל הנושא אישה באחת מן הארצות, והוא מאנשי אותה הארץ--אינו יכול להוציאה לארץ אחרת; אבל מוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ.

כב  ואינו יכול להוציאה לא ממדינה לכפר, ולא מכפר למדינה, שיש דברים שישיבת המדינה טובה להם, ויש דברים שישיבת הכפרים טובה להם.  [יח] וכשמוציאה ממדינה למדינה, או מכפר לכפר באותה הארץ--אינו מוציאה לא מנווה יפה לנווה רע, ולא מרע ליפה:  מפני שהיא צריכה להיטפל ולבדוק עצמה יפה בנווה היפה, כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה.

כג  וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים; ובכל מקום, מוציאין ממקום שרובו גויים, למקום שרובו ישראל.

כד  [יט] במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל.  אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל--כופין לעלות, אפילו מנווה יפה לנווה רע; ואפילו ממקום שרובו ישראל, למקום שרובו גויים--מעלין.  ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנווה רע שרובו גויים לנווה היפה שרובו ישראל.

כה  [כ] אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה--תצא שלא בכתובה; אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה--יוציא וייתן כתובה; והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל, עם ירושלים:  שהכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכול מוציאין משם; והכול מעלין לירושלים, ואין הכול מוציאין משם.