משנה תורה לרמב"ם  ספר נשים הלכות אישות
הלכות אישות פרק יב
א כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת--יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים. [ב] והעשרה: שלושה מהן מן התורה; ואלו הן, "שארה כסותה ועונתה" (שמות כא,י). "שארה", אלו מזונותיה; "כסותה", כמשמעה; "עונתה", לבוא עליה כדרך כל הארץ.
ב והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם, עיקר הכתובה; והשאר הם הנקראין תנאיי כתובה, ואלו הן--לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבת, ולקוברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם מאישה אחרת.
ג והארבעה שזוכה בהן, כולם מדברי סופרים; ואלו הן--להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל פירות כל נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה; והוא קודם לכל אדם בירושה.
ד ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האישה, איני ניזונת ואיני עושה--שומעין לה, ואין כופין אותה; אבל אם אמר הבעל, איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידייך--אין שומעין לו, שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה. ומפני זה, ייחשבו המזונות מתנאיי הכתובה.
ה כל הדברים האלו--אף על פי שלא נכתבו בשטר כתובתה, ואפילו לא כתבו כתובה עדיין, אלא נשא סתם--כיון שנשא, זכה הבעל בארבעה דברים שלו, וזכת האישה בעשרה דברים שלה, ואינן צריכין לפרש.
ו התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האישה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם--התנאי קיים: חוץ משלושה דברים, שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן, תנאו בטיל; ואלו הן--עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה.
ז כיצד: התנה עם האישה שאין לה עליו עונה, תנאו בטיל וחייב בעונתה--שהרי התנה על מה שכתוב בתורה, ואינו תנאי ממון. [ח] התנה עימה לפחות מעיקר כתובתה, או שכתב לה מאתיים או מאה עיקר כתובה, וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך, והיא לא נתקבלה--תנאו בטיל: שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות.
ח [ט] התנת עימו, אחר שנשאה, שלא יירשנה--תנאה בטיל, ואף על פי שירושת הבעל מדברי סופרים: עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטיל, אף על פי שהוא ממון, שנאמר בה "לחוקת משפט" (במדבר כז,יא). ובשאר הדברים, תנאו קיים--כגון שהתנה עימה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה; וכל כיוצא בזה, תנאו קיים.
ט [י] כמה מזונות פוסקין לאישה: פוסקין לה לחם מזון שתי סעודות בכל יום, סעודה בינונית של כל אדם באותה העיר שאינו לא חולה ולא גרגרן; ומאותו מאכל של אנשי אותה העיר, אם חיטים חיטים, ואם שעורים שעורים, וכן אורז או דוחן, או משאר מינין שנהגו בהן. ופוסקין לה פרפרת לאכול בה הפת, כגון קטנייות או ירקות וכיוצא בהן; ושמן לאכילה, ושמן להדלקת הנר, ופירות; ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין.
י ופוסקין לה שלוש סעודות בשבת, ובשר או דגים כמנהג המקום. ונותן לה בכל שבת ושבת, מעה כסף לצרכיה, כגון לכיבוס או למרחץ, וכיוצא בהן.
יא במה דברים אמורים, בעני שבישראל. אבל אם היה עשיר, הכול לפי עושרו; אפילו היה ממונו ראוי לו שיעשה לה כמה תבשילי בשר בכל יום, כופין אותו ופוסקין לה מזונות כפי ממונו. ואם היה עני ביותר, ואינו יכול ליתן לה ואפילו לחם שהיא צריכה לו--כופין אותו להוציא; ותהיה כתובתה חוב עליו, עד שתמצא ידו וייתן.
יב בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויות לה, ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, והוא אוכל ושותה לעצמו--הרשות בידו: ובלבד שיאכל עימה, מלילי שבת ללילי שבת.
יג האישה שפסקו לה מזונות והותירו, המותר לבעל. היה בעלה כוהן--אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה, מפני שטורח גדול הוא לה לשומרן מדבר המטמאן לאוכלן בטהרה; אלא נותן לה מחצה חולין, ומחצה תרומה.
יד כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך, מאכילן עד שיגידלו בתקנת חכמים; ואם לא רצה--גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה--מכריזין עליו בציבור ואומרים, פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם, אחר שש.
טו במה דברים אמורים, באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם הוא ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי; אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן--מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותן עד שיגדילו.
טז מי שהלך למדינה אחרת, ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות--שלושה חודשים הראשונים מיום הליכתו, אין פוסקין לה בהן מזונות: חזקה היא, שאין אדם מניח ביתו ריקן. מכאן ואילך, פוסקין לה מזונות; ואם היו לו נכסים--בית דין יורדין לנכסיו, ומוכרין למזונותיה. ואין מחשבין עימה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה; אם מצא שעשת, הרי זה שלו.
יז וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות--מכרה קיים; ואינה צריכה הכרזה, ולא שבועה--עד שיבוא בעלה, ויטעון, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להן.
יח [יז] וכשם שבית דין מוכרין למזון האישה שהלך בעלה, כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות; אבל יתר על שש, אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו, אף על פי שהוא אמוד. וכן מי שנשתטה--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין, וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש או פחות, ומפרנסין אותן.
יט [יח] יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקין מזונות לאישה שהלך בעלה או שמת, עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה; ואם לא תוציא שטר כתובה, אין לה מזונות--שמא נטלה כתובתה מבעלה, או מחלה כתובתה לו, שאין לה מזונות, כמו שיתבאר.
כ ויש מי שהורה שפוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה, ואין מצריכין אותה להביא כתובתה. ולזה דעתי נוטה, במי שהלך בעלה, הואיל ויש לה מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה--אין לה מזונות, עד שתביא כתובה: מפני שהיא אוכלת בתקנת חכמים; ועוד, מפני שניזונת מנכסי יורשים, ולעולם טוענין ליורש.
כא [יט] הלך בעלה, ולוותה ואכלה--כשיבוא, חייב לשלם. עמד אחד מדעת עצמו, וזנה משלו--אם יבוא הבעל--אינו חייב לשלם לו, והרי זה איבד את מעותיו, מפני שלא ציווהו לזונה, והיא לא לוותה ממנו. [כ] הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך, טלי מעשה ידייך במזונותייך--אין לה מזונות, שאילו לא רצת בדבר זה, ולא סמכה דעתה, היה לה לתובעו, או לומר לו אין מעשה ידיי מספיקין לי.
כב [כא] הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל וטען ואמר, הנחתי לה מזונות--הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ, שלא הניח לה. לא תבעה ולא מכרה, אלא שהת עד שבא, הוא אומר, הנחתי, והיא אומרת, לא הנחת אלא לוויתי מזה ונתפרנסתי--נשבע שבועת היסת שהניח לה, ונפטר; ויישאר החוב עליה.
כג [כב] מכרה מיטלטלין ואמרה, במזונות מכרתי, והוא טוען ואומר, מזונות הנחתי--נשבעת שבועת היסת, שלא הניח. הרי שלא תבעה, ולא לוותה ולא מכרה, אלא דחקה עצמה ביום ובלילה, ועשת ואכלה--אין לה כלום.
כד [כג] המדיר את אשתו מליהנות לו, בין שפירש עד זמן פלוני, בין שלא פירש אלא סתם--ממתינין לו שלושים יום: אם תמו ימי נדרו, או שלא תמו והתיר נדרו--הרי מוטב; ואם לאו--יוציא, וייתן כתובה. ובאותן השלושים יום, תהיה היא עושה ואוכלת; ויהיה אחד מחבריו, מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן, יתר על מעשה ידיה, אם אין מעשה ידיה מספיקין לכול.
כה [כד] המדיר את אשתו, שלא תטעום אחד מכל הפירות--ממתינין לו שלושים יום; יתר על כן, יוציא וייתן כתובה: אפילו הדירה שלא תטעום מאכל רע, אפילו הדירה ממין שלא אכלה אותו מימיה--יוציא אחר שלושים יום, וייתן כתובה.
כו נדרה היא שלא תאכל אחד מכל הפירות, וקיים לה הוא את נדרה, או שנדרה בנזיר, ולא הפר לה--אם רצה שתשב תחתיו, ולא תאכל פירות או תהיה נזירה--תשב; ואם אמר, איני רוצה באישה נדרנית--יוציא וייתן כתובה, שהרי היה בידו להפר והוא קיים לה ברצונו.
|
