משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק יא

א  הנושא בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה--אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, כתובתה מאתיים; ואם מן הנישואין, כתובתה מאה, שמשנישאת, הרי היא כבעולה.

ב  וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה--אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הגויה ונפדית השבויה, והן פחותות משלוש שנים ויום אחד--כתובתן מאתיים; ואם היו בנות שלוש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מאה.

ג  [ב] ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובה מאה, ואף על פי שהן בתולות--הואיל וחזקת הנשואה שתיבעל, וחזקת השפחה והנוכרית והשבויה שתיבעל, תיקנו להן מאה בין נבעלו בין לא נבעלו, והרי הן כבעולות לכל דבר.

ד  [ג] מוכת עץ, כתובתה מאה; אפילו נשאה על מנת שהיא בתולה שלמה, ונמצאת מוכת עץ--כתובתה מאה.

ה  קטנה בת שלוש שנים ולמטה שנבעלה, אפילו בא עליה אדם גדול--כתובתה מאתיים:  סופה שתחזור בתולה כשאר הבתולות.  וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ולמטה--כתובתה מאתיים, כאילו לא נבעלה כלל:  שביאת בן תשע שנים ויום אחד, ביאה; פחות מזה, אין ביאתו ביאה.

ו  [ד] בתולה שהיא בוגרת, או סומה, או איילונית--כתובתן מאתיים; אבל החירשת והשוטה, לא תיקנו להן חכמים כתובה.  השוטה, לא תיקנו לה נישואין כלל; והחירשת, אף על פי שיש לה נישואין מדבריהם, לא תיקנו לה כתובה, כדי שלא ימנעו ולא יישאו אותה.  וכשם שאין לה כתובה, כך אין לה מזונות, ולא תנאי מתנאיי כתובה; ואם כנסה חירשת, ונתפקחה--יש לה כתובה ותנאיי כתובה, וכתובתה מאה.  [ה] נשא חירשת או שוטה, וכתב להן מאה מנה--כתובתן קיימת, מפני שרצה להזיק נכסיו.

ז  [ו] חירש או שוטה שנשאו נשים פיקחות--אף על פי שנתפקח החירש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום; רצו לקיימן אחר שהבריאו, יש להן כתובה מאה.  ואם בית דין הם שהשיאו החירש, וכתבו לה כתובה על נכסיו--נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין; אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו--במקום שאין תקנת חכמים עומדת, לא תיקנו לו נישואין.

ח  וכן קטן--לא תיקנו לו חכמים נישואין, הואיל וסופו לבוא לידי נישואין גמורין; ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה, ואף על פי שהיא באה לידי נישואין גמורין--כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.  ואין משיאין את הקטן, עד שבודקין אותו וייוודע שהביא סימנין.

ט  [ז] קטן, אפילו בן תשע שנים ויום אחד, שנשא אישה--אין לה כתובה; ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה מנה.  וכן גר שנתגייר, הוא ואשתו--כתובתה מנה, שעל מנת כן קיימה.

י  [ח] כל בתולה שכתובתה מאתיים, יש לה טענת בתולים; וכל שכתובתה מאה, או שלא תיקנו לה חכמים כתובה--אין לה טענת בתולים.  והמתייחד עם ארוסתו קודם נישואין, אין לו טענת בתולים.

יא  [ט] ומה היא טענת בתולים--זה שנשא בתולה שחזקתה שהיא בתולה, וטוען ואומר, לא מצאתיה בתולה.  ושני סימנין הן לבתולים--האחד, דמים ששותתין ממנה; והשני, הדוחק שימצא בה בביאה ראשונה בשעת התשמיש.

יב  [י] הנושא את הבתולה שכתובתה מאתיים, וטען ואמר לא מצאתיה בתולה--שואלין אותה:  אם אמרה אמת הוא לא מצאני בתולה, מפני שנפלתי והכני עץ או קרקע והלכו בתוליי--הרי זו נאמנת, ותחזור כתובתה למנה.  אף על פי שהוא טוען ואומר, שמא איש בא עלייך ואין ליך כלום--אין משגיחין בטענתו; ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש, שאין הדבר לו ודאי.

יג  [יא] אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה, ואיש בא עליי באונס אחר שנתארסתי לו--הרי זו נאמנת, וכתובתה מאתיים כמות שהייתה; ואם טען ואמר, שמא עד שלא אירסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות, או אחר שאירסתיך נבעלת ברצונך--הרי זה מחרים סתם, על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.

יד  [יב] טען ואמר, לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת, לא בא עליי ועדיין בתולה אני--בודקין אותה, או חוזר ובועל בפני עדים.

טו  אמרה, בא עליי ובתולה מצאני ככל הבתולות, ושקר הוא טוען--שואלין אותו ואומרין לו, מה היה הדבר עד שאמרת אינה בתולה:  אם אמר מפני שלא מצאתי דם--בודקין במשפחתה שמא אין להם דם כלל, לא דם נידה ולא דם בתולים; אם נמצאו כולן כן, הרי זו בחזקתה.  לא נמצאו בני משפחתה כן--בודקין אותה, שמא חולי גדול יש בה שייבש לחלוחית האברים, או שמא הייתה מתענה ברעב.  ומרטבין אותה ומאכילין אותה ומשקין אותה עד שתבריא, ותיבעל שנייה, ונראה אם תוציא דם, אם לאו.  ואם אין שם לא חולי, ולא רעב, ולא כיוצא בו--הרי זו טענת בתולים; אף על פי שמצא דוחק בעת התשמיש, הואיל ולא יצא דם, אין כאן בתולים--שכל בתולה, יש לה דם, בין קטנה בין נערה בין בוגרת, אלא מפני החולי כמו שאמרנו.

טז  ואם אמר, מפני שלא מצאתי דוחק, אלא פתח פתוח מצאתי--שואלין על שנותיה:  שמא בוגרת היא--שרוב הבוגרות, אין להן דוחק שמרגישין בו הרבה, שהרי גדלה ונתרפו אבריה, וכלו בתוליה.  ואם לא בגרה עדיין--אומרין לו, שמא הטיתה או בעלת בנחת הרבה, ולפיכך לא הרגשת בדוחק; אם אמר, לא כי אלא ודאי פתח פתוח היה--הרי זו טענת בתולים לכל בתולה שלא בגרה, בין קטנה בין נערה, בין בריאה בין חולה:  שכל נערה בתולה, פתחה סתום הוא; ואף על פי שיצא הדם, הואיל ומצא פתח פתוח, אין כאן בתולים.

יז  [יג] יש גאונים שהורו שהבוגרת, אין לה טענת דמים, ויש לה טענת פתח פתוח.  ואין דרך התלמוד מראה דבר זה, וטעות הייתה בנוסחאות שלהם; וכבר בדקתי על ספרים רבים וקדמונים, ומצאתי שהדבר כמו שאמרנו, שאין לבוגרת אלא טענת דמים, בלבד.

יח  [יד] חכמים, הם שתיקנו עיקר כתובה לאישה; והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים, והאישה מכחשת אותו--נאמן, ועליה להביא ראיה, לא על האיש:  שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה והופך שמחתו אבל.  [טו] ועד מתיי יש לו לטעון טענת בתולים--אם נסתרה, מיד; ואם לא נסתרה, אפילו לאחר שלושים יום.

יט  [טז] הורו כל הגאונים שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן אם הכחישתו, להפסידה עיקר כתובה; אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהייתה בעולה, או שהודת לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו.  לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת.  ואין לה היא להשביעו שלא מצאה בתולה, ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה, ומפסידה; ויש לה להחרים סתם, על מי שטוען עליה שקר.

כ  [יז] הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה--חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, כמו שביארנו.