משנה תורה לרמב"ם  ספר נשים הלכות אישות
הלכות אישות פרק י
א הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות. ואפילו קידשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שנייה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו, ויתייחד עימה ויפרישנה לו; וייחוד זה--הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה--משיערה בה, קנאה; ונעשת נשואה, והרי היא אשתו לכל דבר.
ב כיון שנכנסה הארוסה לחופה--הרי זו מותרת לו לבוא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתיכנס לחופה--נקראת נשואה, אף על פי שלא נבעלה: והוא, שתהיה ראויה לבעילה; אבל אם הייתה נידה--אף על פי שנכנסה לחופה, ונתייחד עימה--לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין.
ג וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן, קודם הנישואין; והן שש ברכות, ואלו הן: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד; ברוך אתה ה', יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה; ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים אהובים, כשמחך יצירך מקדם בגן עדן; ברוך אתה ה', משמח עמו ובונה ירושלים. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם; ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.
ד ואם היה שם יין--מביאין כוס של יין, ומברך על היין תחילה, ומסדר את כולן על הכוס; ונמצא מברך שבע ברכות. ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין, ומברך על ההדס אחר היין, ואחר כך מברך השש. [ה] ואין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המניין.
ה [ו] המארס את האישה, ובירך ברכת חתנים, ולא נתייחד עימה בביתו--עדיין ארוסה היא: שאין ברכת חתנים עושה הנישואין, אלא כניסה לחופה. אירס וכנס לחופה, ולא בירך ברכת חתנים--הרי זו נשואה גמורה; וחוזר ומברך, אפילו אחר כמה ימים. ולא תינשא נידה, עד שתטהר; ואין מברכין לה ברכת חתנים, עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך, אינו חוזר ומברך.
ו [ז] וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו; והחתן, נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה: אם הייתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתיים דינר; ואם הייתה בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינר. וזה הוא הנקרא עיקר כתובה; ואם רצה להוסיף לה, אפילו כיכר זהב--מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר, אחד הוא לרוב הדברים; לפיכך כל מקום שנאמר בו כתובה סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.
ז [ח] דינרים אלו--לא תיקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחושת וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע, חצי זוז כסף; ונמצאו מאתיים דינר של בתולה, חמישה ועשרים דינר של כסף, ומאה של בעולה, שנים עשר דינר ומחצה. ומשקל כל דינר--שש ותשעים שעורות, כמו שביארנו בתחילת עירובין. והדינר--הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור, בין שהיה ממטבע אותן הימים.
ח [ט] אין פוחתין לבתולה ממאתיים, ולבעולה ממאה; וכל הפוחת, בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב את הכתובה בשטר, ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאה או מאתיים--הרי זה מותר; וכן אם נתן לה מיטלטלין כנגד כתובתה--הרי זה מותר לבעול, עד שיהיה להם פנאי לכתוב.
ט [י] הכונס את האישה, ולא כתב לה כתובה, או שכתב ואבד שטר הכתובה, או שמחלה כתובתה לבעלה, או שמכרה לו כתובתה--חוזר וכותב לה כתובה עיקר, אם רצה לקיימה: לפי שאסור לו לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת, בלא כתובה.
י אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה, אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת: שלא תיקנו חכמים כתובה, אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה; ואם הוציאה זה, משלם כתובה ללוקח, כדרך שהיה משלם לה, אם לא מכרה.
יא המארס את האישה, וכתב לה כתובה, ולא נכנסה לחופה--עדיין ארוסה היא, ואינה נשואה: שאין הכתובה עושה נישואין. ואם מת או גירשה, גובה עיקר כתובתה מבני חורין; ואינה גובה תוספת כלל, הואיל ולא נכנסה. אבל אם אירס ולא כתב כתובה, ומת או גירשה והיא ארוסה--אין לה כלום, ואפילו העיקר: שלא תיקנו לה עיקר כתובה, עד שתינשא או עד שיכתוב. והמארס את בתו, וכתב לה המארס כתובה, ומת או גירשה, כשהיא נערה--כתובתה לאביה, כמו שביארנו.
יב וכן תיקנו חכמים, שכל הנושא בתולה, יהיה שמח עימה שבעת ימים--אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון; ואם הייתה בעולה, אין פחות משלושה ימים: שתקנת חכמים היא לבנות ישראל, שיהיה שמח עם הבתולה שבעה ימים, ועם הבעולה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון.
יג יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחד. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה--אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה.
יד מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה. אבל אין נושאין נשים, לא בערב שבת ולא באחד בשבת--גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה, שהחתן טרוד בסעודתו; ואין צריך לומר, שאסור לישא בשבת. ואפילו בחולו של מועד, אין נושאין נשים, כמו שביארנו--לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, שנאמר "מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם את זאת" (בראשית כט,כז). ושאר הימים, מותר לישא בכל יום שירצה--והוא שיטרח בסעודת נישואין, שלושה ימים קודם יום הנישואין.
טו מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נישאת ביום רביעי--שאם הייתה לו טענת בתולים, ישכים לבית דין; ומנהג חכמים הוא, שהנושא את הבעולה יישא בחמישי, כדי שיהיה שמח עימה חמישי וערב שבת ובשבת, וייצא למלאכתו ביום הראשון.
טז המארס בתו קטנה, ותבעה הבעל לנישואין--בין היא בין אביה יכולין לעכב, שלא תינשא עד שתגדיל ותיעשה נערה. ואם רצו וכנסה, כונס; ואין ראוי לעשות כן. [יז] אירסה ושהה כמה שנים ותבעה לנישואין, והרי היא נערה--נותנין לה שנים עשר חודש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לו, ואחר כך תינשא.
יז תבעה אחר שבגרה, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הבגר; וכן אם קידשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חודש מיום הקידושין, שהוא יום הבגר.
יח קידשה אחר שבגרה--אם עברו עליה שנים עשר חודש בבגרותה, ואחר כך נתקדשה--אין נותנין לה אלא שלושים יום מיום שתבעה; וכן המארס את הבעולה, נותנין לה שלושים יום מיום התביעה.
יט [יח] כשם שנותנין זמן לאישה משתבעה הבעל, לפרנס את עצמה ואחר כך תינשא--כך נותנין לאיש זמן לפרנס את עצמו, משתבעה אותו האישה. וכמה נותנין לו: כמו שנותנין לה--אם שנים עשר חודש, שנים עשר חודש; ואם שלושים יום, שלושים יום.
כ [יט] הגיע זמן שנתנו לאיש, ולא נשאה--נתחייב במזונותיה, אף על פי שלא כנס; ואם הגיע הזמן באחד בשבת, או בערב שבת--אינו מעלה לה מזונות לאותו היום, מפני שאינו יכול לכנוס. וכן אם חלה הוא, או היא, או שפרסה נידה כשהגיע הזמן--אינו מעלה לה מזונות: שהרי אינה ראויה להינשא עד שתטהר, או תבריא; וכן הוא אינו יכול לישא אישה, עד שיבריא.
|
