משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק ד

א  אין האישה מתקדשת, אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כורחה, אינה מקודשת; אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כורחו, הרי זו מקודשת.  ויש לאיש לקדש נשים רבות, כאחת--והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף, פרוטה לכל אחת ואחת; ויש לאחת מהן או לאחר, לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן.

ב  המקדש את האישה, ונתן קידושיה מדעתה ביד חברתה, ואמר לחברתה כשנתן הקידושין בידה, ואת נמי, או וכן גם את, וכיוצא בזה--הרי שתיהן מקודשות.  אבל אם נתן בידה, ואמר לה ואת--הרי זו שקיבלה הקידושין, ספק מקודשת:  שמא לא נתכוון אלא לראות מה בליבה, וכאילו אמר לה ואת מה תאמרי בדבר זה; ולפיכך קיבלה היא הקידושין, שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בליבה--ומפני זה, היא ספק מקודשת.

ג  התקדשי לי בדינר זה, ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לדבר האבד--אינה מקודשת.  אמרה לו, תנהו לאבא, או לאביך, או לאיש פלוני, ונתן--אינה מקודשת; ואם אמרה לו, תנהו לו שיקבלנו לי, ונתן--הרי זו מקודשת.  [ד] אמרה לו, הניחהו על הסלע--אינה מקודשת; ואם היה סלע שלה, מקודשת.  היה הסלע של שניהם, הרי זו מקודשת בספק.

ד  אמר לה, התקדשי לי בכיכר זה, אמרה לו, תנהו לעני--אפילו היה עני הסמוך עליה, אינה מקודשת.  תנהו לכלב, אינה מקודשת; ואם היה כלב שלה, מקודשת; היה רץ אחריה לנושכה, ואמרה לו, תנהו לכלב זה--הרי זו ספק מקודשת.

ה  היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן, באת אישה ועמדה ואמרה לו תן לי מעט מאלו, ואמר לה אם אתן ליך, תהי מקודשת לי--אם אמרה הין ונתן לה, הרי זו מקודשת; אבל אם אמרה לו, תן לי מהן, או השלך לי, או דברים שעניינם לא תשחק עימי בדברים אלו אלא תן בלבד, ונתן--אינה מקודשת.

ו  וכן אם היה שותה ביין, ואמרה לו תן לי כוס אחד, ואמר לה אם אתן ליך, הרי את מקודשת לי בו, ואמרה לו השקני השקות, או תן, השקה, השלך--אינה מקודשת, שאין הדברים מראין אלא השקני בלבד ולא תשחק עימי בדבר אחר.

ז  [ו] המקדש בעד אחד--אין חוששין לקידושיו, ואף על פי ששניהם מודין; קל וחומר, למקדש בלא עדים.  המקדש בפסולי עדות של תורה, אינה מקודשת.  בפסולי עדות של דברי סופרים, או בעדים שהן ספק פסולי תורה--אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש בכשרים; ואם לא רצה לכנוס, צריכה ממנו גט מדברי סופרים.  ואפילו כפרה האישה והכחישה את העדים, ואמרה לא קידשתני--כופין אותה ליקח הגט.  וכן דין כל קידושי ספק--אם רצה לכנוס, חוזר ומקדש ודאי; ואם לא רצה, צריכה ממנו גט מספק.

ח  [ז] קטן שקידש, אין קידושיו קידושין.  אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה, או קטנה שיצאה מרשות אב--אם הייתה פחותה מבת שש, אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת, אין כאן שם קידושין, ואינה צריכה למאן; ואם הייתה מבת עשר ומעלה, אף על פי שהיא סכלה ביותר, הואיל ונתקדשה לדעתה, הרי זו מקודשת למיאון.

ט  הייתה מבת שש עד סוף עשר, בודקין את יופי דעתה--אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין, צריכה למאן; ואם לאו, אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן.

י  [ח] כיצד מתקדשת למיאון:  שאם נתקדשה, ולא רצת לישב עם בעלה--צריכה למאן בפני שניים, ולומר איני רוצה בפלוני בעלי, ויוצאה בלא גט, כמו שיתבאר בהלכות גירושין; וזו היא הנקראת ממאנת.  ולמה יוצאה בלא גט, מפני שאין קידושיה קידושין מן התורה; אלא קידושי קטנה זו מדברי סופרים, והן תלויין:  שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה--גמרו קידושיה, ונעשת אשת איש גמורה, ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה; ואם לא רצת לישב--צריכה למאן, ותצא בלא גט.

יא  [ט] חירש שנשא פיקחת, וכן חירשת שנישאת לפיקח--אין קידושיהן גמורין מן התורה, אלא מדברי סופרים; לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חירש הפיקחת--הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורין, ונותן גט, והיא מותרת לבעלה החירש.  אבל השוטה שקידש פיקחת, או פיקח שקידש שוטה--אין כאן קידושין כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

יב  [י] סריס שקידש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן איילונית שנתקדשה--הרי אלו קידושין גמורין.  [יא] טומטום ואנדרוגינוס שקידשו אישה, או שקידשן איש--הרי אלו קידושי ספק, וצריכין גט מספק.

יג  [יב] המקדש אחת מן העריות, לא עשה כלום--שאין קידושין תופסין בערווה, חוץ מן הנידה:  שהמקדש את הנידה, הרי זו מקודשת קידושין גמורין; ואין ראוי לעשות כן.

יד  [יג] אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאישה שאמרה לבעלה בפניו גירשתני, נאמנת:  חזקה, אינה מעיזה פניה בפני בעלה.  אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קידושין תופסין בה, עד שתביא ראיה שנתגרשה, קודם שתקבל הקידושין:  כל שלא בפניו, מעיזה.

טו  [יד] המקדש אחת מן השנייות, או מאיסורי לאוין, או מאיסורי עשה, וכן היבם שקידש צרת ערווה--הרי זו מקודשת קידושין גמורין:  חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שהיא מקודשת בספק--נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה, כשאר חייבי לאוין, או אין קידושין תופסין בה, כערווה.  ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו, הרי זה מגרש בגט.

טז  [טו] המקדש גויה או שפחה--אינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמה שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין.  ישראל משומד שקידש בת ישראל--אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו--הרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט.

יז  [טז] המקדש אישה שחצייה שפחה, וחצייה בת חורין--אינה מקודשת קידושין גמורין, עד שתשתחרר; וכיון שנשתחררה, גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה, ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים.  בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה, הרי זו ספק קידושין לשניהם.  [יז] ואיזו היא שפחה חרופה האמורה בתורה, זו מי שחצייה שפחה וחצייה בת חורין שקידשה עבד עברי; ומי שחצייו עבד וחצייו בן חורין שקידש בת חורין, הרי זה ספק קידושין.

יח  שיכור שקידש--קידושיו קידושין, ואף על פי שנשתכר הרבה.  ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קידושיו קידושין; ומתיישבין בדבר זה.

יט  המקדש בפחות מפרוטה, אינה מקודשת.  קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששווה פחות מפרוטה--הרי זו מקודשת בספק, וצריכה גט מספק:  שמא דבר זה שווה פרוטה במקום אחר.  הא למדת, שכל המקדש בשווה כסף--אם היה שווה פרוטה באותה המדינה, הרי אלו קידושי ודאי; ואם אינו שווה פרוטה, הרי אלו קידושי ספק.

כ  ייראה לי, שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים, וכיוצא בהם--אם לא היו שווה פרוטה באותו המקום, אינה מקודשת כלל:  שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד, ולא יהיה שווה כלום.  ודבר של טעם הוא זה, וראוי לסמוך עליו.

כא  [כ] המקדש אישה בפחות מפרוטה, או שקידש שתי נשים בפרוטה--אף על פי ששלח סבלונות אחר מכאן, אינה מקודשת; וכן קטן שקידש--אף על פי ששלח סבלונות אחר שהגדיל, אינה מקודשת:  שמחמת קידושין הראשונים שלחן, שהיו קידושין פסולין.

כב  [כא] המקדש את האישה בכסף או בשטר, אינו צריך שייתן הקידושין לתוך ידה; אלא כיון שרצת לזרוק לה קידושיה, וזרקן--בין לתוך ידה, בין לתוך חיקה, או לתוך חצרה, או לתוך שדה שלה--הרי זו מקודשת:  הייתה עומדת ברשות הבעל--צריך שייתן לתוך ידה, או לתוך חיקה.

כג  הייתה עומדת ברשות שהיא של שניהן, וזרק לה קידושיה מדעתה, ולא הגיעו לידה או לחיקה--הרי זו מקודשת קידושי ספק; ואפילו אמרה לו, הנח קידושיי על מקום זה, ואותו המקום של שניהם--הרי אלו קידושי ספק.

כד  [כב] היו עומדים ברשות הרבים, או ברשות שאינה של שניהם, וזרק לה קידושיה--קרוב לו, אינה מקודשת; קרוב לה, הרי זו מקודשת.  מחצה למחצה, או שהיו ספק קרוב לה ספק קרוב לו, ואבדו קודם שיגיעו לידה--הרי זו מקודשת בספק.

כה  כיצד הוא קרוב לה, וקרוב לו:  כל שהוא יכול לשמור אותן, והיא אינה יכולה--זה הוא קרוב לו; היא יכולה לשמור, והוא אינו יכול לשמור--זה הוא קרוב לה.  שניהן יכולין לשמור אותו, או שניהן אינם יכולים לשמור אותו--זה הוא מחצה למחצה.