משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות אישות

הלכות אישות פרק ג

א  כיצד האישה מתקדשת:  אם בכסף הוא מקדש--אין פחות מפרוטה כסף, או שווה פרוטה; אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאישה בזה; ונותנו לה, בפני עדים.  והאיש, הוא שאומר דברים שמשמען שקנה אותה לו לאישה, והוא שייתן לה הכסף.

ב  נתנה היא ואמרה לו, הריני מקודשת לך, הרי אני לך לאישה, ובכל לשון הקנאה--אינה מקודשת; וכן אם נתנה היא לו, ואמר הוא--אינה מקודשת.  נתן הוא, ואמרה היא--הרי זו מקודשת בספק.

ג  ואם קידש בשטר--כותב על הנייר או על החרס או על העלה ועל כל דבר שירצה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בדברים אלו; ונותנו לה, בפני עדים.  [ד] וצריך שיכתוב אותו לשם האישה המתקדשת, כגט; ואינו כותבו, אלא מדעתה.  כתבו שלא לשמה, או לשמה ושלא מדעתה--אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים, אינה מקודשת.

ד  [ה] ואם קידש בביאה--אומר לה, הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, וכל כיוצא בזה, או הרי את לי לאישה, בבעילה זו; ומתייחד עימה, בפני עדים; ובועלה.  והמקדש בביאה, דעתו על גמר ביאה; וכשיגמור ביאתו, תהיה מקודשת.  ובין שבא עליה כדרכה, בין שבא עליה שלא כדרכה--הרי זו מקודשת.

ה  [ו] הדברים שיאמר האיש כשיקדש, צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אישה, לא שיהיה עניינם שהקנה עצמו לה.  כיצד:  הרי שאמר לה, או כתב בשטר שנתנו לה, הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך, וכל כיוצא בזה--אין כאן קידושין, כלל.

ו  אמר לה או כתב לה, הרי את אשתי, או ארוסתי, או הרי את קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או הרי את זקוקה לי, או הרי את לקוחתי, או הרי את חרופתי, וכל כיוצא בזה--הרי זו מקודשת.

ז  אמר לה או כתב לה, הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את תחתי, הרי את אסורתי, הרי את תפוסתי--הרי זו מקודשת בספק:  והוא, שיהיה מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין; אבל אם אינו מדבר עימה תחילה על עסקי קידושין, אין חוששין למילות אלו.

ח  ויש לאיש לקדש את האישה, בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון, שקניה כמו שביארנו.

ט  היה מדבר עם האישה על עסקי הקידושין ורצת, ועמד וקידש, ולא פירש ולא אמר לה כלום, אלא נתן בידה או בעל--הואיל והן עסקין בעניין, דייו ואינו צריך לפרש.  וכן עדי הקידושין והגירושין, אינו צריך לומר להם אתם עדיי, אלא כיון שקידש בפניהם או גירש, הרי זו מקודשת ומגורשת.

י  [ט] האומר לאישה, התקדשי לחציי, הרי זו מקודשת--הא למה זה דומה, לאומר לה תהיי אשתי את ואחרת, שנמצא שאין ליך אלא חצי איש.  אבל אם אמר לה, חצייך מקודש לי--אינה מקודשת, שאין אישה אחת ראויה לשניים; וכן האומר, הרי את מקודשת לי ולזה, אינה מקודשת.

יא  [י] אמר לה, הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך מקודש לי בפרוטה, או שאמר לה, הרי חצייך מקודש לי בחצי פרוטה וחצייך האחר בחצי פרוטה--הרי זו מקודשת.

יב  אמר לה, חצייך מקודש לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותייך לי בפרוטה, או שתי בנותייך לשני בניי בפרוטה, בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה, או בתך וקרקעך לי בפרוטה--בכל אלו מקודשת בספק.

יג  [יא] האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה; וכשהיא נערה, רשותה בידו, שנאמר "את בתי, נתתי לאיש הזה" (דברים כב,טז).  וקידושיה, לאביה; וכן הוא זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובכתובתה.  ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין, הוא זכאי בכול, עד שתבגור.

יד  לפיכך מקבל האב קידושי בתו, מיום שתיוולד עד שתבגור; ואפילו הייתה חירשת או שוטה, וקידשה האב--הרי היא אשת איש גמורה.

טו  ואם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה; פחות מכאן--אם קידשה אביה בביאה, אינה מקודשת.

טז  [יב] בגרה הבת, אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר כל הנשים, שאין מתקדשת אלא לדעתה.  וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה--הרי היא ברשות עצמה, ואף על פי שעדיין היא קטנה:  כיון שנישאת, אין לאביה בה רשות.

יז  [יג] נתקדשה קודם שתבגור, שלא לדעת אביה--אינה מקודשת, אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה; ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין, אינה אסורה על הכוהן.  ובין היא, ובין אביה--יכולין לעכב:  בין שנתקדשה בפניו, בין שנתקדשה שלא בפניו--אינה מקודשת.

יח  [יד] הייתה הבת ספק בוגרת--בין שקידשה אביה שלא לדעתה, בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה--הרי זו מקודשת בספק; לפיכך צריכה גט, מספק.

יט  יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אישה, בין אישה פלונית, בין אישה משאר הנשים; וכן האישה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה, בין מאיש פלוני, בין מאיש משאר האנשים.  וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו, כשהיא ברשותו; ואומר אדם לבתו הקטנה, צאי וקבלי קידושייך.

כ  [טו] כל העושה שליח לקבל הקידושין, צריך לעשותו בפני שני עדים.  אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אישה, אינו צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות האיש, אלא להודיע אמיתת הדבר; לפיכך אם הודו השליח והמשלח, אינן צריכין עדים, כמו שליח הגט, וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן--בכול, שלוחו של אדם כמותו, ואינו צריך עדים.

כא  [טז] השליח, נעשה עד; לפיכך אם עשה שניים שלוחין לקדש לו אישה, והלכו וקידשו אותה--הן הן שלוחיו, והן הן עדי הקידושין, ואינן צריכין לקדשה לו, בפני שניים אחרים.

כב  [יז] הכול כשרין לשליחות:  חוץ מחירש שוטה וקטן, לפי שאינן בני דעת; והגוי, לפי שאינו בן ברית, ונאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח), לרבות השליח--ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית, להוציא את הגוי.  אבל העבד--אף על פי שהוא נעשה שליח לדבר שבממון--הרי הוא פסול בשליחות הקידושין והגיטין, לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.

כג  [יח] שליח האיש שקידש--אומר לה, הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, או בשטר זה.  ואם שליח האישה הוא שמקבל הקידושין--אומר לו, הרי פלונית ששילחה אותך מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך, או אירסתיה לך, או נתתיה לך לאישה, וכל כיוצא בזה.

כד  וכן המקדש על ידי האב--אומר לו, הרי בתך פלונית מקודשת לי; והוא אומר לו, קידשתיה לך.  ואם אמר האב או השליח, הין--דייו; ואם היו עסקין בעניין, ונתן לאב או לשליח, ולא פירש ולא אמר דבר--דייו.  ואם קידש בשטר--אינו כותבו אלא מדעת האב, או מדעת השליח.  וכן בכל הדברים כולן של קידושין, כדין האיש עם האישה, כך דין שליח עם שליח, או עם האב.

כה  [יט] מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו, יותר מעל ידי שלוחו; וכן מצוה על האישה שתקדש עצמה בידה, יותר מעל ידי שליח.  ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה--אין ראוי לעשות כן; אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה.

כו  וכן האיש, אין ראוי לו שיקדש קטנה; ולא יקדש אישה עד שיראנה, ותהיה כשרה בעיניו--שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה, או שוכב עימה, והוא שונאה.

כז  [כ] המקדש בביאה, הרי אלו קידושי תורה.  וכן בשטר, מתקדשת בו מן התורה; כשם שגומר ומגרש, שנאמר "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--כך גומר ומכניס.  וכן הכסף, מן התורה; ופירושו מדברי סופרים, שנאמר "כי ייקח איש, אישה" (דברים כב,יג; דברים כד,א), ואמרו חכמים ליקוחים יהיו בכסף, שנאמר "נתתי כסף השדה, קח ממני" (בראשית כג,יג).

כח  [כא] אף על פי שעיקר הדברים כן הוא, נהגו כל ישראל לקדש בכסף, או בשווה כסף; וכן אם רצה לקדש בשטר, מקדש.  אבל אין מקדשין בביאה, לכתחילה; והמקדש בביאה, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה, אף על פי שקידושיו קידושין גמורין.

כט  [כב] וכן המקדש בלא שידוך, או המקדש בשוק--אף על פי שקידושיו קידושין גמורין, מכין אותו מכת מרדות, כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות, וידמה לקדשה שהייתה קודם מתן תורה.

ל  [כג] כל המקדש אישה--בין על ידי עצמו, בין על ידי שליח--צריך לברך קודם הקידושין, הוא או שלוחו, ואחר כך מקדש, כדרך שמברכין קודם כל המצוות.  ואם קידש ולא בירך--לא יברך אחר הקידושין, שזו ברכה לבטלה:  מה שנעשה, כבר נעשה.

לא  [כד] כיצד מברך:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, והבדילנו מן העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין; ברוך אתה ה', מקדש ישראל.

לב  זו היא ברכת אירוסין.  ונהגו העם, להסדיר ברכה זו על כוס של יין, או של שיכר:  אם יש שם יין, מברך על היין תחילה, ואחר כך מברך ברכת אירוסין, ואחר כך מקדש; ואם אין שם לא יין ולא שיכר, מברך אותה בפני עצמה.