משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שקלים

הלכות שקלים פרק ג

א  חציי השקלים--הכול צריכין להן, כדי שייתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב; לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חציין, ייתן לו תוספת על השקל, ואותה התוספת נקראת קולבון.  לפיכך שניים שנתנו שקל על שניהם, חייבין בקולבון.

ב  כל מי שאינו חייב בשקלים, כגון שתי נשים או שני עבדים שנתנו שקל--פטורים מן הקולבון; וכן אם היה אחד חייב ואחד פטור, ונתן החייב על יד הפטור--כגון איש שנתן שקל עליו ועל אישה, או עבד--פטור מן הקולבון.  וכן הכוהנים, פטורין מן הקולבון; והשוקל על יד הכוהן, פטור מן הקולבון.

ג  הנותן שקל עליו ועל העני, או על שכנו, או על בן עירו--אם נתנו להם מתנה, פטור מן הקולבון:  שהרי נתן חצי שקל מתנה, כדי להרבות בשקלים.  ואם נתן להם חצי השקל על ידם דרך הלוואה, עד שיחזירו לו כשתמצא ידם--חייב בקולבון.

ד  האחין שעדיין לא חלקו מה שהניח להם אביהם, וכן השותפים שנתנו שקל על ידי שניהם--פטורין מן הקולבון.  במה דברים אמורים, בשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות, ונשתנה עין המעות; אבל אם הביא זה מעותיו וזה מעותיו, ועירבום ועדיין לא נשתנו המעות ולא הוציאום--הרי אלו חייבין בקולבון.

ה  נשאו ונתנו ואחר זמן חלקו, וחזרו ונשתתפו--חייבין בקולבון:  עד שיישאו וייתנו בשותפות זו האחרונה, וישתנו המעות.

ו  [ה] האחין והשותפין שהיה להן בהמה וכספים, וחלקו בכספים--חייבים בקולבון, אף על פי שעדיין לא חלקו הבהמה; חלקו הבהמה, ולא חלקו הכספים--פטורין מן הקולבון עד שיחלקו הכספים, ואין אומרין הרי הם עומדין לחלוקה.

ז  [ו] הנותן שקל להקדש כדי שייחשב לו מחצית השקל שהוא חייב בה, וייטול חצי שקל ממה שנגבה מן החציים--חייב שני קולבונות:  שאילו היה השקל כולו לשקלים, היה חייב קולבון אחד.

ח  [ז] כמה הוא שיעור הקולבון:  בזמן שהיו נותנין במחצית השקל שני דינרין, היה הקולבון חצי מעה שהוא אחד משנים עשר בדינר; ומעולם, לא ניתן הקולבון פחות מזה.  והקולבונות אינן כשקלים, אלא מניחין אותן השולחניים בפני עצמן, עד שיסתפק מהן ההקדש.

ט  [ח] מי שאבד שקלו--חייב באחריותו, עד שימסרנו לגזבר.  בני העיר ששילחו את שקליהן ביד שליח, ונגנבו או אבדו--אם שומר חינם הוא--הרי זה נשבע להם ונפטר, כדין כל שומרי חינם; והן חוזרין ונותנין שקליהן, פעם שנייה.  ואם אמרו אנשי העיר הואיל ואנו משלמין, אין רצוננו שיישבע השליח שהוא נאמן לנו--אין שומעין להן:  תקנת חכמים היא, שאין הקדש יוצא בלא שבועה.  נמצאו השקלים הראשונים, אחר שנשבע השליח--אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה אחרת; והראשונים ייפלו לשקלי השנה, והאחרונים ייפלו לשקלי שנה שעברה.

י  [ט] שילחו את שקליהם ביד שומר שכר, שהרי הוא חייב בגניבה ואבידה, ואבדו ממנו באונס כגון שלקחום ליסטים מזויינים, שהוא פטור--רואין:  אם אחר שנתרמה התרומה נאנס, נשבע השליח לגזברים ובני העיר פטורין--שהתורם תורם על הגבוי ועל העתיד ליגבות, וברשות הקדש הן; ובני העיר, מה היה להן לעשות--הרי לא מסרום אלא לשומר שכר, שהוא חייב בגניבה ואבידה, אבל האונס, אינו מצוי.  ואם אבדו קודם שנתרמה התרומה, עדיין ברשות בני העיר הם, והשליח נשבע לאנשי העיר, והן משלמין.  נשבע וגבו שקלים שנית, ואחר כך החזירום הליסטים--אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה אחרת; והשניים ייפלו לשקלי שנה שעברה.

יא  יש מי שאומר שהשקלים הראשונים שייפלו לשקלי השנה, הם השקלים שנגנבו בתחילה ואבדו או נאנסו וחזרו; ויש מי שאומר שהשקלים הראשונים, הן שהגיעו ליד הגזבר תחילה.

יב  [י] הנותן חצי שקל לחברו להוליכו לשולחני לשקול אותו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו כדי שלא ימשכנו אותו--אם נתרמה התרומה, מעל השוקל:  שזה השקל ברשות הקדש הוא, שכבר תרמו על העתיד ליגבות, ונמצא זה הציל עצמו בממון ההקדש, ונהנה בזה השקל.  ואם לא נתרמה התרומה, לא מעל; והוא חייב ליתן לחברו, חצי שקל שנתן לו.

יג  וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו, יצא; והוא חייב לשלם לבעלים שניים, או להוסיף חומש.  [יא] הנותן מחצית השקל מן ההקדש, ונתרמה תרומה כדי שיסתפקו ממנה--יתחייב במעילה, ויצא ידי מחצית השקל.  נתנו ממעות מעשר שני, יאכל כנגדו בירושלים; מדמי שביעית, יאכל כנגדו בקדושת שביעית.  היה של עיר הנידחת, לא עשה כלום.

יד  [יב] המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו, ונמצא שאינו חייב--לא קדש.  הפריש שניים, ונמצא שאינו חייב אלא אחד--אם בזה אחר זה, האחרון לא קדש; ואם בבת אחת, האחד שקלים והשני מותר שקלים.  הפריש שקלו ומת, ייפול לנדבה.

טו  [יג] הלוקח מעות בידו, ואמר אלו לשקלי, או שהיה מלקט מעה מעה או פרוטה פרוטה, וכשהתחיל ללקט אמר הריני מלקט מעות לשקלי--אפילו ליקט מלוא כיס, נותן מהן חצי שקל שהוא חייב בו; והשאר חולין, שמותר השקלים חולין.

טז  [יד] מעות שנמצאו בין תיבה של שקלים לתיבה של נדבה--קרוב לשקלים, ייפלו לשקלים; קרוב לנדבה, ייפלו לנדבה; מחצה למחצה, ייפלו לנדבה--מפני שהנדבה כולה עולה לאישים, והשקלים מסתפקין מהן לעולות ולדברים אחרים.

יז  [טו] וכן כל המעות הנמצאות בין כל תיבה ותיבה, ייפלו לקרוב.  נמצאו מחצה למחצה--אם בין עצים ללבונה נמצאו, ייפלו ללבונה; בין קינים לגוזלי עולה, ייפלו לגוזלי עולה.  זה הכלל:  הולכין אחר הקרוב, בכולן; מחצה למחצה, להחמיר.  וכל המעות הנמצאות בהר הבית, חולין--שאין הגזבר מוציא מעות מתרומת הלשכה, עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות.