משנה תורה לרמב"ם -> ספר זמנים -> הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה פרק א

א  כל האוכל כזית חמץ בפסח, מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן--במזיד, חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה" (שמות יב,טו); בשוגג, חייב קרבן חטאת קבועה:  אחד האוכל, ואחד הממחה ושותה.

ב  החמץ בפסח, אסור בהניה--שנאמר "ולא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג), לא יהא בו היתר אכילה.  והמניח חמץ ברשותו בפסח--אף על פי שלא אכלו, עובר בשני לאוין:  שנאמר "ולא ייראה לך שאור--בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), ונאמר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט); ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין, אחד הוא.

ג  אינו לוקה משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט) אלא אם כן קנה חמץ בפסח, או חימצו--כדי שיעשה מעשה.  אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח, ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו--אף על פי שעבר על שני לאוין--אינו לוקה מן התורה, מפני שלא עשה מעשה; ומכין אותו, מכת מרדות.

ד  חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים:  מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס--כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.

ה  חמץ שנתערב בדבר אחר בפסח, בין במינו בין שלא במינו--הרי זה אוסר בכל שהוא.  וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח--אף על פי שהוא אסור בהניה--אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאוכלו אחר הפסח:  שלא קנסו ואסרו, אלא בחמץ עצמו; אבל התערובת מותרת באכילה, לאחר הפסח.

ו  אין חייבין כרת, אלא על אכילת עצמו של חמץ.  אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושיכר המדי, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן--אם אכלן בפסח, לוקה ואין בו כרת:  שנאמר "כל מחמצת, לא תאכלו" (שמות יב,כ).  במה דברים אמורים, בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים--הוא שלוקה מן התורה; אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים--אף על פי שאסור לו לאכול--אם אכל, אינו לוקה אלא מכת מרדות.

ז  האוכל מן החמץ עצמו בפסח, כל שהוא--הרי זה אסור מן התורה, שנאמר "לא ייאכל, חמץ" (שמות יג,ג).  ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן, אלא על כשיעור שהוא כזית; והאוכל פחות מכזית במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ח  אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, שהוא מתחילת שעה שביעית ביום.  וכל האוכל בזמן זה, לוקה מן התורה--שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז,ג), כלומר על קרבן הפסח:  כך למדו מפי השמועה, בפירוש דבר זה--לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח, שהוא "בין הערביים" (שמות יב,ו), והוא חצי היום.

ט  ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית, כדי שלא ייגע באיסור תורה, ומתחילת שעה שישית יהיה החמץ אסור באכילה ובהניה, שעה שישית מדברי סופרים; ושאר היום משביעית ומעלה, מן התורה.

י  שעה חמישית, אין אוכלין בה חמץ--גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית ושישית.  ואינו אסור בהניה, בשעה חמישית.  לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קודש, לא אוכלין ולא שורפין; עד שתגיע שעה שישית, שורפין הכול.

יא  [י] הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר, עד סוף שעה רביעית; ואין אוכלין בשעה חמישית, אבל נהנין בו; והאוכל בשעה שישית, מכין אותו מכת מרדות.  והאוכל מתחילת שעה שביעית, לוקה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך