משנה תורה לרמב"ם  ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב
הלכות שביתת יום טוב פרק ח
א נהרות המושכין מן האגמים, מותר להשקות מהן בית השלהין במועד--והוא, שלא פסקו; וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהן, מותר להשקות מהן; וכן בריכה שנטפה מבית השלהין ועדיין היא נוטפת, מותר להשקות ממנה בית השלהין אחרת--והוא, שלא פסק המעיין המשקה בית השלהין העליונה.
ב ערוגה שחצייה נמוך וחצייה גבוה--לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה, מפני שהוא טורח יתר. ומותר לדלות מים להשקות הירקות, כדי לאוכלן במועד; ואם בשביל לייפותן, אסור.
ג אין עושין עוגייות בעיקרי הגפנים, כדי שיתמלאו מים. ואם היו עשויות ונתקלקלו, הרי זה מתקנם במועד; וכן אמת המים שנתקלקלה, מתקנין אותה במועד. כיצד--הייתה עמוקה טפח, חופר בה עד שישה; הייתה טפחיים, מעמיקה עד שבעה. ומושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם הייתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה. ומרבצין את השדה במועד. שכל הדברים האלו, אין בהן טורח יתר.
ד זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקם במועד, מפני שהן צריכין מים רבים, ויבוא לידי טורח יתר. ומותר להסב את הנהר ממקום למקום, ולפתוח נהר שנסתם. בורות שיחין ומערות של יחיד--אם היה צריך להם--חוטטין אותן ושפין את סדקיהן, אבל אין חופרין אותן לכתחילה; וכונסים לתוכן מים, אף על פי שאינו צריך להן. ועושין נברכת במועד.
ה עכברים שהן מפסידין את האילנות, צדין אותן במועד. בשדה האילן, צד כדרכו; כיצד--חופר, ותולה המצודה. ואם הייתה שדה לבן סמוכה לשדה האילן--צדין אותן בשדה הלבן בשינוי, כדי שלא ייכנסו לשדה האילן ויחריבוה. וכיצד צד בשינוי--נועץ שפוד בארץ, ומכה בקורדום, ואחר כך ינתקו; ונמצא מקומו גומה.
ו כותל גינה שנפל--בונהו מעשה הדיוט, או גודר אותו בקנים וגומא וכיוצא בהן. וכן אם עשה מעקה לגג, בונה אותו מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפל, בונהו כדרכו; ואם היה גוהה--סותרו מפני הסכנה, ובונהו כדרכו.
ז בונה אדם איצטבה לישב או לישן עליה. הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו--מתקנן במועד כדרכו, בין של ברזל בין של עץ: שזה הפסד גדול הוא--שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות, נמצא מאבד כל שיש בבית; וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד, אינו צריך שינוי.
ח אין חופרין קבר להיותו מוכן למת שימות, ואין בונין אותו. אבל אם היה עשוי, הרי זה מתקנו במועד; כיצד--מוסיף במידתו או מקצר במידתו, כדי שיהיה נכון לעת שייקבר בו. [ט] אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר, לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד; ואסור לעשות כן לעולם בשאר הימים, אלא אם כן היה בתוך שלו--מפנהו בשאר הימים, אפילו מן המכובד לבזוי.
ט [י] אין מתלעין את האילנות, ולא מזהמין את הנטיעות, ולא מגזמין; אבל סכין את האילנות ואת הפירות שבהן, בשמן. ועוקרין את הפשתה, מפני שהיא ראויה לחפוף בה במועד; וקוצרין את הכשות, מפני שהיא ראויה להטילה לשיכר במועד. וכן כל כיוצא בזה.
י [יא] אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו במועד; ואם באו מאליהן, מותר. ואין מסייעין אותן, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--מסייעין אותן; ושוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום, כדי שיזבלו כל השדה. הזבל שבחצר, מסלקין אותו לצדדין; ואם נעשת חצר כרפת בקר, מוציאין אותו לאשפה.
יא [יב] המשווה פני הקרקע--אם נתכוון לתקן מקום שיעמיד בו כרי של תבואה או שידוש בו, מותר; ואם נתכוון לעבודת הארץ, אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו--אם לצורך העצים, מותר; ואם לתקן הקרקע, אסור. וכן הפותק מים לשדהו--אם נתכוון שייכנסו הדגים, מותר; ואם להשקות הארץ, אסור. וכן הקוצץ חרייות מן הדקל--אם נתכוון להאכיל לבהמתו, מותר; ואם נתכוון לעבודת האילן, אסור. וממעשיו, יוכר לאי זה דבר הוא מתכוון.
יב [יג] תנור וכיריים שאפשר שייבשו ויאפה בהן במועד, עושין אותן; ואם לאו, אין עושין אותן. ובין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהן. ומסרגין את המיטות. ונוקרין את הריחיים, ופותחים להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של ריחיים.
יג [יד] זופתין את החבית, כדי שלא יפסד היין; וזופתין את הבקבוק, מפני שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שיכר, כדי שלא תפסיד. ומחפין את הקציעות בקש, שלא יאבדו. ומרככין את הבגדים בידיים, מפני שהוא מעשה הדיוט; אבל אין עושין קשרי בית הידיים, מפני שהוא מעשה אומן. וכן כל כיוצא בזה.
יד [טו] קוצצין ציפורני חמור של ריחיים. ובונין איבוס לבהמה. וסוס שרוכב עליו--מותר ליטול ציפורניו, ולסרקו כדי לייפותו. ואין מרביעין בהמה במועד; אבל מקיזין לה דם, ואין מונעין ממנה רפואה. וכל מאכלות ומשקים שאינן מאכל בריאים אלא לרפואה, מותר לאדם לאוכלן ולשתותן במועד.
טו [טז] אין מפנין מחצר לחצר במועד, לא מכעורה לנאה ולא מנאה לכעורה; אבל מפנה הוא מבית לבית, באותה חצר. ומביאין כלים שהן לצורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות וכוסות וצלוחייות. אבל כלים שאינן צריכין, כגון מחרשה מן הלוטש או צמר מבית הצבע--אין מביאין. ואם אין לאומן מה יאכל, נותן לו שכרו ומניחן אצלו; ואם אינו מאמינו, מניחן בבית הסמוך לו; ואם חשש להם, שמא ייגנבו--מפנן לחצר אחרת, אבל לא יביאם לביתו.
טז [יז] אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהן, אינו רואה סימן ברכה; וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל כורחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו--חוץ מערב הפסח אחר חצות: שהעושה בו מלאכה אחר חצות, מנדין אותו, ואין צריך לומר, שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו--לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן.
יז [יח] לפיכך יום ארבעה עשר, אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים, כמו חולו של מועד; והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ומעלה, שהוא זמן השחיטה. אבל מהנץ החמה עד חצי היום, תלוי במנהג--מקום שנהגו לעשות, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין.
יח [יט] ואפילו במקום שנהגו לעשות--לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגומרה קודם חצות; אלא שלוש אומנייות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות, ועושין עד חצות--ואלו הן, החייטין והספרין והכובסין. אבל שאר אומנייות--אם התחיל בה קודם ארבעה עשר, הוא שגומר עד חצות: שאין העם צריכין לשאר אומנייות צורך הרבה.
יט [כ] ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין--לא יעשה ביישוב, מפני המחלוקות, אבל עושה הוא, במדבר; וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין--לא יעשה: נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יתראה בפניהם, שהוא בטיל מפני האיסור--לעולם אל ישנה אדם, מפני המחלוקות. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר--והוא שלא יתראה בפני אנשי מקום שהוא בו, מפני המחלוקות.
כ [כא] מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר אחר חצות, אף על פי שאינן לצורך המועד. וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומוציאים אותו לאשפה. ומושיבין שובכין לתרנגולים; ותרנגולת שישבה שלושת ימים או יתר על הביצים, ומתה--מושיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר, כדי שלא יפסדו הביצים. ובמועד, אין מושיבין; אבל אם ברחה במועד מעל הביצים, מחזירין אותה למקומה.
|
