משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב

הלכות שביתת יום טוב פרק ה

א  אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב, אפילו שלא לצורך, לא יישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות; ואם אי אפשר לשנות, מותר.  כיצד:  המביא כדי יין ממקום למקום--לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו או לפניו.  המוליך את התבן--לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל מוליכה בידו.

ב  וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט, יישא אותן על גבו מאחוריו; ושדרכן לישא אותן מאחוריו, יישא אותן על כתפו; ושדרכן להינשא על הכתף, יישא אותן בידיו לפניו או יפרוס עליהן בגד.  וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא.  ואם אי אפשר לשנות, נושא ומביא כדרכו.  במה דברים אמורים, בנושא על האדם; אבל על גבי בהמה--לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

ג  אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומה יוצא במקלו, ולא הרועה בתורמלו.  ואין יוצאין בכיסא אחר האיש ואחר האישה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; ואיש שהיו רבים צריכין לו, יוצאין בכיסא אחריו, ומוציאין אותו על הכתף, אפילו באפריון.

ד  אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך, ברשות הרבים--שמא יאמרו, לתקן גגו הוא מוליכו; אבל ברשות היחיד, מוליכו:  אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים אסור, כאן התירו, מפני שמחת יום טוב.

ה  מי שהיו לו פירות על גגו, וצרך לפנותם למקום אחר--לא יושיטם מגג לגג, ואפילו בגגין השווין, ולא ישלשלם בחבל מן החלונות, ולא יורידם בסולמות:  שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.  אבל משילן אפילו דרך ארובה, ממקום למקום באותו הגג.  שחט בהמה בשדה--לא יביאנה לעיר במוט או במטה, אבל מביאה אברים אברים.

ו  כל שניאותין בו אפילו בחול--אף על פי שאין ניאותין בו ביום טוב, כגון תפילין--מותר לשלחו לחברו ביום טוב; ואין צריך לומר דבר שניאותין בו ביום טוב, כגון יינות שמנים וסלתות, שמותר לשלחן.  וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה שאסור לעשותו ביום טוב, אין משלחין אותו ביום טוב.

ז  כיצד:  אין משלחין ביום טוב תבואה, לפי שאין ניאותין בה בחול אלא אם כן טחן, ואסור לטחון ביום טוב; אבל משלחין קטנייות, מפני שמבשלן ביום טוב או קולה אותן ואוכלן.  ומשלחין בהמה חיה ועופות, אפילו חיים, מפני שמותר לשחוט ביום טוב.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב--כשישלחנו לחברו תשורה, לא ישלחנו בשורה; ואין שורה, פחותה משלושה בני אדם.  כיצד:  הרי ששילח לחברו בהמות או יינות ביד שלושה ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה, וכולן הולכין בשורה אחת--הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול; שילח שלושה מינין ביד שלושה בני אדם כאחד, הרי זה מותר.

ט  המערב עירובי תחומין ליום טוב--הרי בהמתו וכליו ופירותיו כמוהו, ואין מוליכין אותן אלא בתוך אלפיים אמה לכל רוח שממקום עירובו.

י  חפצי הפקר, הרי הן כרגלי מי שזכה בהן.  וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח ממקומן--גזירה, בעלים גוי משום בעלים ישראל.  פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו, אפילו במזיד--לא הפסידו את מקומן, מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס.

יא  המוסר בהמתו לבנו, הרי היא כרגלי האב.  מסרה לרועה, ואפילו נתנה לו ביום טוב--הרי היא כרגלי הרועה.  מסרה לשני רועים--הרי היא כרגלי בעליה, מפני שלא קנה אחד מהן.

יב  מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב, לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך בו, שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה, לא כרגלי האורחין--אלא אם כן זיכה להן אחר במנות אלו, מערב יום טוב.

יג  וכן מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו--לא יביאו לו מפירותיו, שפירותיו כמוהו אף על פי שהן ביד אלו שעירבו.  במה דברים אמורים, בשייחד להן קרן זווית; אבל אם לא ייחד להן קרן זווית, הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו.

יד  בור של יחיד, כרגלי בעליו; ושל אותה העיר, כרגלי אנשי אותה העיר; ושל עולי בבל שהן מסורין לכול, כרגלי הממלא--שכל מי שמילא מהן, מוליכן למקום שהוא מהלך.  נהרות המושכין ומעיינות הנובעין, כרגלי כל אדם; ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום, ממלאין מהן בשבת, ואין צריך לומר, ביום טוב.

טו  שור של רעי, כרגלי אנשי אותה העיר; ושור של פטם, כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי אותה העיר, מפני שהוא מפוטם והכול שומעין שמעו ובאין לקחתו.  וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכר בשרו, כל אחד ואחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך:  מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא, שייקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, ונמצא שור זה כבור של עולי בבל, שהוא מסור לכול.

טז  הגחלת--כרגלי בעליה, לא כרגלי שואלה; והשלהבת, כרגלי מי שהיא בידו.  לפיכך המדליק נר או עץ מחברו, מוליכו לכל מקום שהוא הולך.

יז  השואל כלי מחברו מערב יום טוב--אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל.  שאלו ממנו ביום טוב--אף על פי שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי בכל יום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל.

יח  שניים ששאלו חלוק אחד, האחד שאלו ממנו שייתנו לו שחרית והשני שאלו ממנו שייתנו לו ערבית--הרי כלי זה כרגלי שני השואלים, ואינם מוליכים אותו אלא למקום ששניהם יכולין להלך בו.

יט  כיצד:  הרי שעירב הראשון בריחוק אלף אמה ממקום החלוק למזרח, ועירב השני בריחוק חמש מאות אמה ממקום החלוק למערב--כשלוקח הראשון החלוק, אינו מוליכו במזרח אלא עד אלף וחמש מאות אמה ממקום החלוק, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במערב להלך בו; וכשייקח השני כלי זה, אינו מוליכו במערב אלא עד אלף אמה ממקום הכלי, שהוא סוף התחום שיכול זה שעירב במזרח להלך בו.  לפיכך אם עירב זה בריחוק אלפיים אמה מן החלוק למזרח, וזה בריחוק אלפיים אמה למערב--הרי אלו לא יזיזוהו ממקומו.

כ  וכן האישה ששאלה מחברתה מים או מלח, ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל--הרי העיסה או התבשיל, כרגלי שתיהן.  וכן שניים שלקחו בהמה בשותפות, ושחטוה ביום טוב--אף על פי שלקח כל אחד מנתו, הרי כל הבשר כרגלי שניהן.

כא  אבל אם לקחו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב--הרי חלקו של כל אחד כרגליו:  הואיל ותחומין מדברי סופרים, יש ברירה בהן, ונחשוב כאילו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יום טוב, וכאילו לא היה מעורב.  ואין אתה יכול לומר כן בבהמה, שחלק זה שהגיעו, אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה מבערב, וכאילו היה ברור--הרי ינק מחלקו של חברו כשהייתה הבהמה קיימת, שכל אבריה יונקין זה מזה ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חברו; לפיכך הן כרגלי שניהן.