משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שביתת יום טוב

הלכות שביתת יום טוב פרק א

א  ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה--שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי--הן הנקראין ימים טובים.  ושביתת כולן שווה, שהן אסורין בכל מלאכת עבודה, חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה, שנאמר "אך אשר ייאכל לכל נפש . . ." (שמות יב,טז).

ב  כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן "שבתון" (ויקרא כג,כד; ויקרא כג,לט), כלומר שבות.  וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו--הרי ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג,ז; ויקרא כג,ח; ויקרא כג,כא; ויקרא כג,כה; ויקרא כג,לה; ויקרא כג,לו; ועוד), "כל מלאכה, לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז).  ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה.

ג  העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת--אינו לוקה אלא אחת:  חילוק מלאכות לשבת, ואין חילוק מלאכות ליום טוב.

ד  כל מלאכה שחייבין עליה בשבת--אם עשה אותה ביום טוב, שלא לצורך אכילה--לוקה, חוץ מההוצאה מרשות לרשות וההבערה:  שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה; לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו, מרשות לרשות.

ה  וכן מותר להבעיר, אף על פי שאינו לצורך אכילה.  ושאר מלאכות--כל שיש בו צורך אכילה--מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן; וכל שאין בהן צורך אכילה--אסור, כגון אריגה וכתיבה ובניין וכיוצא בהן.

ו  [ה] כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חיסרון אם נעשת מבערב--אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה.  ולמה אסרו דבר זה--גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

ז  [ו] ומזה הטעם עצמו, לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל הוצאה, היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב.  ולמה לא אסרוה--כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.  אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מבערב--הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב.

ח  [ז] כיצד:  אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב--שכל אלו וכיוצא בהם, אפשר לעשותן מבערב ואין בכך הפסד ולא חיסרון.

ט  [ח] אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב--שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חיסרון:  שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום, כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש; ולא בשר שנשחט היום, כבשר שנשחט מאמש.  וכן כל כיוצא באלו.  וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חיסרון אם נעשו מבערב--עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.

י  [ט] אין אופין ומבשלין ביום טוב, מה שייאכל בחול; ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה, אלא כדי ליהנות בה ביום טוב.  עשה כדי לאכול ביום טוב, והותיר--מותר לאכול המותר בחול.

יא  [י] ממלאה אישה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.  וממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד.  וממלאה אישה תנור פת, אף על פי שאינה צריכה אלא לכיכר אחד--שבזמן שהפת מרובה, היא נאפית יפה.  ומולח אדם כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [יא] המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר התבשיל והפת--הרי זה מותר לאוכלו למחר בין בחול בין בשבת, ובלבד שלא יערים.  ואם הערים--הרי זה אסור, ואפילו בשבת שאחר יום טוב:  מפני שהחמירו במערים, יותר מן המזיד.

יג  [יב] מי שהייתה לו בהמה מסוכנת--לא ישחוט אותה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, כדי שלא ישחוט ביום טוב, מה שייאכל בחול.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  [יג] אין אופין ומבשלין ביום טוב, כדי להאכיל גויים או כלבים:  שנאמר "הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז)--"לכם", ולא לגויים; "לכם", ולא לבהמה.  לפיכך מזמנין את הגוי, בשבת; ואין מזמנין אותו, ביום טוב--גזירה, שמא ירבה בשבילו.  אבל אם בא הגוי מאליו--אוכל עימהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוהו.

טו  [יד] בהמה שחצייה של גוי וחצייה של ישראל--מותר לשוחטה ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה; אבל עיסה שחצייה לגוי וחצייה לישראל--אסור לאפות אותה, מפני שיכול לחלוק הבצק.  בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב--אם כשנותנין פת לתינוק אין מקפידין, מותר לאפותו להן ביום טוב:  שכל פת ופת ראויה לתינוק.  עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלין ממנה, נאפית ביום טוב.

טז  [טו] המבשל ביום טוב לגויים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה--שאילו באו לו אורחים, היה אותו תבשיל ראוי להן.  עשה לנפשו והותיר, מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה.

יז  [טז] רחיצה וסיכה--הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב:  שנאמר "אשר ייאכל לכל נפש" (שמות יב,טז), לכל שבצורך הגוף.  לפיכך מחימין חמין ביום טוב, ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו; אבל כל גופו, אסור משום גזירת מרחץ.  וחמין שהוחמו מערב יום טוב, רוחץ בהן כל גופו ביום טוב--שלא גזרו על דבר זה, אלא בשבת בלבד.

יח  [יז] כל שאסור בשבת--בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין משום שבות--הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו.  וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה, וכיוצא בה.  וכל שמותר בשבת, מותר ביום טוב.  ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה--שהמוקצה אסור ביום טוב, ומותר בשבת:  מפני שיום טוב קל משבת, אסרו בו המוקצה--שמא יבואו לזלזל בו.

יט  [יח] כיצד:  תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ושור העומד לחרישה, ויוני שובך, ופירות העומדין לסחורה--כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב, עד שיכין אותם מבערב, ויחשב עליהם לאכילה.  אבל בשבת--הכול מוכן אצל שבת, ואינו צריך הכנה.  וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור.

כ  [יט] חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב; אבל אין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכינה ליום טוב.  לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב שאחר שבת אסורה, אף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה--הואיל ומאמש נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב.  ואסרוה בכל יום טוב--גזירה, משום יום טוב שאחר שבת; וכן ביצה שנולדה בכל שבת, אסורה--גזירה, משום שבת שאחר יום טוב.

כא  [כ] וכשם שאסור לאוכלה, כך אסור לטלטלה.  ואפילו נתערבה באלף, כולן אסורות:  שהרי למחר, יותרו הכול; וכל דבר שיש לו מתירין, אפילו באלף אלפים אינו בטיל.  השוחט תרנגולת ביום טוב, ומצא בה ביצים גמורות--הרי אלו מותרות:  שאין זה דבר מצוי תמיד; ודבר שאינו מצוי אלא קרי, לא גזרו בו.

כב  [כא] זה שאנו עושין בחוצה לארץ, כל יום טוב מאלו, שני ימים--מנהג הוא; ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות.  ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים, אלא בראש השנה בלבד; ובהלכות קידוש החודש מספר זה, נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.

כג  [כב] יום טוב שני--אף על פי שהוא מדברי סופרים--כל שאסור בראשון, אסור בשני.  וכל המחלל יום טוב שני, ואפילו של ראש השנה--בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום--מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו, אם לא יהיה מן התלמידים.  וכשם שהראשון אסור בספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני; ואין ביניהן הפרש, אלא לעניין המת בלבד.

כד  [כג] כיצד:  המת ביום טוב ראשון, יתעסקו בקבורתו הגויים; וביום טוב שני, יתעסקו בו ישראל, ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המיטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכן כל כיוצא בזה--שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.

כה  [כד] שני ימים טובים אלו של גלייות--שתי קדושות הן, ואינן כיום אחד; לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון--אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר.

כו  כיצד:  ביצה שנולדה בראשון, תיאכל בשני; חיה ועוף שניצודו בראשון, ייאכלו בשני; דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון, ייאכל בשני.  וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואף על פי שאין שם חולי.

כז  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל שני ימים טובים של ראש השנה--קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים, אלא לעניין המת בלבד.  אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה, אסורה בשני; וכן כל כיוצא בזה.

כח  שבת הסמוכה ליום טוב, ונולדה ביצה באחד מהן--אסורה בשני; וכן כל כיוצא בביצה.  ואפילו נולדה ביום טוב שני, לא תיאכל בשבת הסמוכה לו.