משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות עירובין

הלכות עירובין פרק ח

א  אין מניחין שני עירובין, אחד במזרח ואחד במערב, כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין, ובשאר היום על העירוב השני--שאין מערבין שני עירובין, ליום אחד; טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשניים צאו וערבו עליי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום--מהלך כרגלי שניהם.

ב  כיצד מהלך כרגלי שניהם:  שאינו יכול להלך, אלא במקום שיש לשניהם להלך בו; נתן האחד עירובו בריחוק אלף אמה לרוח מזרח, והניח השני מהן עירובו בריחוק חמש מאות אמה לרוח מערב--אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה, כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות, כרגלי מי שעירב עליו במערב.  לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו, אחד בריחוק אלפיים למזרח, ואחד בריחוק אלפיים למערב--הרי זה, לא יזוז ממקומו.

ג  מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות, ומתנה ואומר:  אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, והעירוב שברוח השנית, אינו כלום; ואם נצרכתי לרוח זו השנית, זה העירוב הוא שאני סומך עליו, ושברוח הראשונה, אינו כלום; ואם נצרכתי לשתי הרוחות, יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה, ולאיזה שארצה אלך; ואם לא אירע לי דבר, ולא נצרכתי לרוח משתיהן--אין שני העירובין אלו עירוב, ואיני סומך על אחד מהן, אלא הריני כבני עירי, שיש לי אלפיים אמה לכל רוח מחוץ לחומה.

ד  כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כך אסור ביום טוב וביום הכיפורים; וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב, כך המוציא ביום הכיפורים חייב.  אבל ביום טוב, מותר להוציא מרשות לרשות.  לפיכך מערבין עירובי חצרות ומשתתפין במבואות ליום הכיפורים, כשבת; ומערבין עירובי תחומין ליום הכיפורים ולימים טובים, כדרך שמערבין לשבת.

ה  יום טוב שחל להיות סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, או שני ימים טובים של גלייות--יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות, וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השנית ליום השני; או מערב עירוב אחד לרוח אחת, וסומך עליו לאחד משני ימים, וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב לשני הימים, אלא לרוח אחת.

ו  וכן מתנה אדם על עירובו, ואומר עירובי לשבת זו, אבל לא לשבת אחרת; לשבת אחרת, אבל לא לזו; לשבתות, לא לימים טובים; לימים טובים, לא לשבתות.

ז  אמר לחמישה, הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי ילך, לא רציתי לא ילך--אף על פי שרצה משחשיכה, ילך:  דבר שהוא מדברי סופרים, יש בו ברירה.  וכן המערב לשבתות של כל השנה, ואמר רציתי אלך, לא רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי--כל שבת שירצה ילך, אף על פי שרצה משתחשך.

ח  המערב לשני ימים טובים של גלייות, או לשבת ויום טוב--אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת, לשני הימים--צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני, כל בין השמשות.  כיצד הוא עושה:  מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת, ומחשיך עליו, ונוטלו בידו ובא לו, אם היה ליל יום טוב; ולמחר מוליכו לאותו מקום, ומניחו שם עד שתחשך, ואוכלו אם היה ליל שבת, או מביאו אם היה ליל יום טוב--מפני שהן שתי קדושות, ואינן כיום אחד, כדי שנאמר מליל ראשון, קנה העירוב לשני ימים.

ט  נאכל העירוב בראשון--קנה העירוב לראשון, ואין לו עירוב לשני; עירב ברגליו בראשון, צריך לערב ברגליו בשני, והוא שילך ויעמוד באותו מקום, ויחשוב בליבו שיקנה שם שביתה.  עירב בפת בראשון--אם רצה לערב ברגליו בשני, הרי זה עירוב; ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון.

י  יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת או לאחר שבת, בזמן שמקדשין על הראייה--ייראה לי שהן כיום אחד, וקדושה אחת הם.

יא  זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים, והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון; אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון, אין עירוב השני עירוב--שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה, הראויה מבעוד יום, וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון, הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

יב  כיצד:  הרי שהניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו לרוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני בריחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב, וסמך עליו ליום שני--אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום, לפי שאינו יכול להגיע אליו, שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

יג  אבל אם הניח עירובו בריחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח, וסמך עליו ליום ראשון, והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה, וסמך עליו ליום שני--הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום ראשון.

יד  יום טוב שחל להיות בערב שבת, אינו עושה עירוב ביום טוב, לא עירובי חצרות, ולא עירובי תחומין--אלא מערב הוא, ביום חמישי שהוא ערב יום טוב.  ואם חלו שני ימים טובים של גלייות בחמישי וערב שבת, מערב מיום רביעי עירובי תחומין ועירובי חצרות.  ואם שכח ולא עירב--הרי זה מערב עירובי חצרות בחמישי ובערב שבת, ומתנה; אבל לא עירובי תחומין.

טו  כיצד מתנה:  אומר בחמישי, אם היום יום טוב, אין בדבריי כלום, ואם לאו, הרי זה עירוב; ולמחר חוזר ומערב ואומר, אם היום יום טוב, כבר עירבתי מאמש ואין בדבריי היום כלום, ואם אמש היה יום טוב, הרי זה עירוב.  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות; אבל בשני ימים טובים של ראש השנה, הרי הן כיום אחד, ואינו מערב להן, אלא מערב יום טוב.