משנה תורה לרמב"ם  ספר זמנים הלכות עירובין
הלכות עירובין פרק ו
א מי שיצא מן המדינה ערב שבת, והניח מזון שתי סעודות רחוק מן המדינה בתוך התחום, וקבע שביתתו שם--אף על פי שחזר למדינה ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו שתי הסעודות; וזה הוא הנקרא עירובי תחומין.
ב ויש לו להלך ממקום עירובו, אלפיים אמה לכל רוח. לפיכך כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפיים אמה כנגד המדינה, אינו מהלך במדינה אלא עד סוף מידתו; ואם הייתה המדינה מובלעת בתוך מידתו--תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, וישלים מידתו חוצה לה.
ג כיצד: הרי שהניח את עירובו בריחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפיים אמה למזרח; ומהלך ממקום עירובו אלפיים אמה לרוח מערב--אלף שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה, אלא עד סוף האלף. היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מידתו כלתה חוץ למדינה--תיחשב המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות שישה ותשעים אמה תשלום האלפיים.
ד לפיכך אם הניח עירובו בריחוק אלפיים אמה מביתו שבמדינה, הפסיד את כל המדינה כולה; ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפיים אמה, ומעירובו אלפיים עד ביתו, ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב, אפילו אמה אחת.
ה המניח את עירובו ברשות היחיד--אפילו הייתה מדינה גדולה כנינווה, ואפילו עיר חרבה, או מערה הראויה לדיורין--מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. [ה] המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה, לא עשה כלום; ואין מודדין לו ממקום עירובו, אלא הרי הוא כבני המדינה כולן, שיש להן אלפיים אמה לכל רוח, חוץ למדינה. וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר. נתן עירובו חוץ לתחום, אינו עירוב.
ו אין מערבין עירובי תחומין, אלא לדבר מצוה--כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או למשתה של נישואין, או להקביל פני רבו, או חברו שבא מן הדרך, וכיוצא באלו; או מפני היראה--כגון שהיה רוצה לברוח מן הגויים, או מן הליסטים, וכיוצא בזה. ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות--הרי זה עירוב.
ז כל שמשתתפין בו, מערבין בו עירובי תחומין; וכל שאין משתתפין בו, אין מערבין בו עירובי תחומין. וכמה שיעור עירובי תחומין, מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד; ואם היה לפתן, כדי לאכול בו שתי סעודות: כמו השיתוף.
ח וצריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאוכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוון לשבות ברשות הרבים, והניח עירובו ברשות היחיד, או ברשות היחיד, והניח עירובו ברשות הרבים--אינו עירוב: שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים בין השמשות, אלא בעבירה.
ט אבל אם נתכוון לשבות ברשות היחיד או ברשות הרבים, והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוון לשבות בכרמלית, והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים--הרי זה עירוב: שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות, מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשייות לכרמלית לדבר מצוה--שכל דבר שהוא מדברי סופרים, לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדוחק.
י נתנו במגדל, ונעל ואבד המפתח--אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה עירוב: שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה, אלא מלאכה. נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ, אינו עירוב--גזירה, שמא יתלוש; ואם היו תלושין ונעוצין, הרי זה עירוב.
יא כל המניח עירובו במקום, יש לו במקום עירובו ארבע אמות. לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום, ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום, בתוך שתי אמות--הרי זה עירוב, וכאילו לא יצא ממקומו. ואם יצא חוץ לשתי אמות--אינו עירוב, שהרי נעשה חוץ לתחום: והמניח עירובו חוץ לתחום--אינו עירוב, מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.
יב נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמא--מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב: שקניית העירוב, בין השמשות. ואם ספק, הרי זה עירוב--שספק העירוב, כשר; לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות, הרי זה עירוב.
יג אמרו לו שניים, צא וערב עלינו, אחד עירב עליו מבעוד יום, ואחד עירב עליו בין השמשות--זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות, נאכל עירובו משחשיכה--שניהם קנו עירוב: שבין השמשות ספק הוא, וספק העירוב כשר. ואף על פי כן, ספק חשיכה ספק לא חשיכה--אין מערבין עירובי תחומין, לכתחילה; ואם עירב, הרי זה עירוב.
יד נפל על העירוב גל מבעוד יום--אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה, הרי זה כשר, לפי שמותר להוציאו בין השמשות, שהוא שעת קניית העירוב; ואם נפל עליו גל משחשיכה--הרי זה עירוב, ואף על פי שאי אפשר להוציאו אלא בעשיית מלאכה. ספק מבעוד יום נפל, או משחשיכה--הרי זה כשר, שספק העירוב כשר.
טו אבל אם עירב בתרומה, שהיא ספק טמאה--אינו עירוב, שאינה סעודה הראויה; וכן אם היו לפניו שתי כיכרות של תרומה, אחת טהורה ואחת טמאה, ואינו יודע אי זו היא משתיהן, ואמר עירובי בטהורה בכל מקום שהוא--אינו עירוב, שאין כאן סעודה הראויה לאכילה.
טז אמר כיכר זו היום חול ולמחר קודש, ועירב בה--עירובו עירוב, שבין השמשות עדיין לא נתקדשה ודאי, וראויה הייתה מבעוד יום; אבל אם אמר היום קודש ולמחר חול--אין מערבין בה, שאינה ראויה עד שתחשך. וכן אם הפריש תרומה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך--אין מערבין בה, שהרי היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה הסעודה ראויה, מבעוד יום.
יז הנותן עירובו בבית הקברות, אינו עירוב--לפי שבית הקברות, אסור בהניה, וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה, הרי נהנה בו; נתנו בבית הפרס--הרי זה עירוב, ואפילו היה כוהן, מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח, או שינפח והולך.
יח רבים שרצו להשתתף בעירובי תחומין--מקבצין כולן עירובן שתי סעודות לכל אחד ואחד, ומניחין אותו בכלי אחד במקום שירצו. ואם עשה אחד עירוב על ידי כולן--צריך לזכות להן על ידי אחר, וצריך להודיעם: שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה בה. ואם הודיעו מבעוד יום--אף על פי שלא רצה אלא משתחשך, הרי זה עירוב; ואם לא הודיעו עד שחשיכה--אינו יוצא בו, שאין מערבין משתחשך.
יט כל הזוכה בעירובי חצרות, מזכין על ידו בעירובי תחומין; וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצרות, אין מערבין על ידו עירובי תחומין.
כ נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שייקח לו בה פת ויערב לו בה עירובי תחומין. אבל אם נתן לחנווני, או לנחתום, ואמר לו, זכה לי במעה זו--אינו עירוב; ואם אמר לו, ערב עליי במעה זו--הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין, ומערב עליו. ואם נתן לו כלי, ואמר לו, תן לי בזה אוכל, וזכה לי בו--הרי זה לוקח אוכל, ומערב עליו בו.
כא מערב אדם עירובי תחומין על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן; לפיכך אם עירב עליהן ועירבו לעצמן, יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן, ואף על פי שהן אוכלין על שולחנו. ואם עירב עליהן, ושמעו ושתקו ולא מיחו--יוצאין בעירובו; עירב על כל אחד מהן, ועירבו הן לעצמן--אין לך מחאה גדולה מזו, ויוצאין בעירוב עצמן. קטן בן שש שנים או פחות--יוצא בעירוב אימו, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו.
כב הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו. וכשהוא משלחו, אינו משלחו ביד חירש שוטה וקטן, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב; ואם שילח, אינו עירוב. ואם שילחו ביד אחד מאלו הפסולין, להוליכו לאדם כשר, כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב--הרי זה כשר, ואפילו שילחו על הקוף או על הפיל: והוא, שיהיה עומד מרחוק, עד שיראה זה הפסול או הבהמה הגיעו אצל הכשר, שאמר לו להוליך את העירוב. וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין, ורצו לשלח עירובן ביד אחד--הרי אלו משלחין.
כג אחד או רבים שאמרו לאחד, ערב עלינו, ועירב עליהן באי זה רוח שרצה--הרי זה עירוב ויוצאין בו, שהרי לא ייחדו לו רוח. האומר לחברו ערב עליי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות, בגרוגרות ועירב עליו בתמרים, אמר לו הנח עירובי במגדל והניחו בשובך, בשובך והניחו במגדל, בבית והניחו בעלייה, בעלייה והניחו בבית--אינו עירוב; אבל אם אמר לו ערב עליי סתם, ועירב עליו--בין בתמרים בין בגרוגרות, בין בבית בין בעלייה--הרי זה עירוב.
כד כשם שמברכין על עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כך מברך על עירובי תחומין; ואומר, בזה העירוב יהיה מותר לי להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח. ואם היה אחד מערב על ידי רבים--אומר, בזה העירוב יהיה מותר לפלוני ופלוני, או לבני מקום פלוני, או לבני עיר זו, להלך ממקום זה אלפיים אמה לכל רוח.
|
