משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות עירובין

הלכות עירובין פרק ד

א  אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד תמיד--אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו--אין צריכין עירוב, מפני שהן כאנשי בית אחד.  וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו, ואינו צריך לערב עימהן--כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן, מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד.

ב  וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת--עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד, מוליכין לאותו מקום שמערבין עימו; ואם היה העירוב בא אצלן--אינן צריכין לערב, כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת:  שכל אלו הבתים, כבית אחד הן חשובין.

ג  וכן אנשי חצר שעירבו, נעשו כולן כבית אחד; ואם צרכו לערב עם חצר שנייה, כיכר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה עירוב בא אצלן, אינן צריכין ליתן פת.

ד  חמישה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב--כשהם מוליכין, אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא כיכר אחד, שכיון שגבו, כולן נעשו כאנשי בית אחד.

ה  האב ובנו, הרב ותלמידו, שהן שרויין בחצר--אינן צריכין לערב, מפני שהן כבית אחד; ואף על פי שפעמים אוכלין על שולחן אחד, ופעמים אינן אוכלין--הרי הן כבית אחד.

ו  האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו, ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים, שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד, אבל אוכלין הם על שולחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין, כמו שסועד אצל חברו שבוע או חודש--אם אין עימהן דיורין אחרים בחצר, אינן צריכין לערב; ואם עירבו עם חצר אחרת, עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן, אין נותנין פת.  ואם היו דיורין עימהן בחצר, צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר, מפני שאינן סומכין על שולחן אחד, תמיד.

ז  חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד--אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה--הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו, או בעלייה בפני עצמה; לפיכך צריכין פת, מכל חבורה וחבורה.  ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה--כיכר אחד לכולן, שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין.

ח  מי שיש לו בחצר חברו בית שער שהרבים דורסין בו, או אכסדרה, או מרפסת, או בית הבקר, או בית התבן, או בית העצים, או אוצר--הרי זה אינו אוסר עליו, עד שיהיה לו עימו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פיתו, ואחר כך יהיה אוסר עליו, עד שיערב עימו; אבל מקום לינה, אינו אוסר.  לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער, או באכסדרה ומרפסת--אינו אוסר עליו, לפי שאינו מקום דירה.

ט  עשרה בתים זה לפנים מזה, זה לפנים מזה--הבית הפנימי והשני לו, הם שנותנין את העירוב; והשמונה בתים החיצונים, אינן נותנין את העירוב--הואיל ורבים דורסין בהן, הרי הן כבית שער, והדר בבית שער, אינו אוסר.  אבל התשיעי, אין דורסין בו רבים; לפיכך אוסר, עד שייתן עירובו.

י  שתי חצרות וביניהן שלושה בתים פתוחות זה לזה ופתוחים לחצרות, והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי--אותן השלושה בתים, אינן צריכין ליתן את הפת:  האמצעי, מפני שהניחו בו העירוב; והשניים שמצדדיו, מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר.

יא  שתי חצרות ושני בתים פתוחין זה לזה ביניהן, והביאו אלו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית השני הסמוך לחצר האחרת, והביאו אלו עירובן דרך הפתח הסמוך להן, והניחוהו בבית האחר--שתיהן לא קנו עירוב, שכל אחת מהן הניחה עירובה בבית שער של חצר האחרת.

יב  אחד מבני החצר שהיה גוסס--אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום--הרי זה אוסר על בני החצר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן קטן--אף על פי שאינו יכול לאכול כזית--הרי זה אוסר, עד שיערבו עליו.  אבל האורח--אינו אוסר לעולם, כמו שביארנו.

יג  אחד מבני חצר שהניח ביתו, והלך ושבת בחצר אחרת--אפילו הייתה סמוכה לחצרו--אם הסיע מליבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת זו, הרי זה אינו אוסר עליהן.  במה דברים אמורים, בישראל; אבל גוי--אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהן, עד שישכרו ממנו מקומו, שהרי אפשר שיבוא בשבת.

יד  בעל החצר ששכר מבתי חצרו לאחרים, והניח לו כלים או מיני סחורה בכל בית ובית מהן--אינן אוסרין עליו:  הואיל ויש לו תפוסת יד בכל בית מהן, נעשו הכול כאורחין אצלו.  במה דברים אמורים, בשהניח שם דבר שאסור לטלטלו בשבת, כגון טבל ועששייות; אבל אם נשאר לו בכל בית מהן, כלים שמותר לטלטלן--הואיל ואפשר שיוציאם היום, ולא יישאר לו שם תפוסת יד--הרי אלו אוסרין עליו, עד שיערבו.

טו  אנשי חצר ששכחו ולא עירבו--אין מוציאים מבתיהם לחצר, ולא מחצר לבתים; אבל מטלטלין הן כלים ששבתו בחצר, בכל החצר ובכל הנחשב עם החצר.  ואם הייתה שם מרפסת או עלייה, ועירבו אנשי החצר לעצמן ואנשי המרפסת לעצמן--אנשי המרפסת או אנשי העלייה מטלטלין כלים ששבתו בבתיהן, בכל המרפסת ובכל הנחשב עימה, או בכל רוחב העלייה, ובכל הנחשב עימה; ואנשי החצר, מטלטלין בכל החצר ובכל הנחשב עימה.  וכן אם היה יחיד דר בחצר ויחיד דר בעלייה, ושכחו ולא עירבו--זה מטלטל בכל העלייה והנחשב עימה, וזה מטלטל בכל החצר והנחשב עימה.

טז  כיצד:  הסלע או תל וכיוצא בו שבתוך החצר--אם אינן גבוהין עשרה טפחים--הרי אלו נחשבין בין החצר ובין המרפסת, ושניהן אסורין להוציא שם כלים שבבתים.  ואם גבוהין עשרה, והיה ביניהן ובין המרפסת פחות מארבעה טפחים--הרי אלו נחשבין עם המרפסת, שהרי הן שווין לה, ובני מרפסת מותרין בהם.  ואם היו רחוקין מן המרפסת ארבעה טפחים, או יתר על כן--אף על פי שגבוהין עשרה--הרי אלו בכלל החצר והמרפסת, לפי ששניהן אפשר להן להשתמש בהן על ידי זריקה; לפיכך שניהן אסורין להוציא לשם כלי הבתים, עד שיערבו.  הייתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת--אין המרפסת אוסרת על בני החצר, שהרי נחלקה מהן.

יז  זיזין היוצאין מן הכתלים--כל שהוא למטה מעשרה טפחים--הרי זה נחשב מן החצר, ובני החצר משתמשין בו; וכל שהוא בתוך עשרה טפחים העליונים הסמוכין לעלייה, אנשי עלייה משתמשין בו.  והנשאר בין עשרה התחתונים עד תחילת עשרה העליונים, מן הזיזין היוצאין שם--שניהן אסורין בו; ואין משתמשין בהן בכלים שבבתים, אלא אם כן עירבו.

יח  בור שבחצר--אם היה מלא פירות טבלים שאסור לטלטלן בשבת, וכיוצא בהן--הרי הוא וחוליתו, כסלע או תל שבחצר:  אם היה גבוה עשרה והיה סמוך למרפסת, הרי הוא נחשב עם המרפסת.  אבל אם היה מלא מים--אין בני חצר ולא בני מרפסת מכניסין ממנו לבתים, עד שיערבו.

יט  שתי חצרות זו לפנים מזו, ואנשי הפנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה--עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית, שתיהן אסורות--הפנימית מפני שלא עירבה, והחיצונה מפני אלו שלא עירבו שעוברין עליהן.  עירבה זו לעצמה וזו לעצמה--זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה; אבל אין מטלטלין מזו לזו.

כ  שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית בהיתרה עומדת; שכח אחד מן בני הפנימית ולא עירב עימהן, אף החיצונה אסורה--מפני אלו בני הפנימית שלא עלה להן עירוב, שהן עוברין עליהן.

כא  עשו שתיהן עירוב אחד--אם הניחוהו בחיצונה, ושכח אחד מהן ולא עירב, בין שהיה מבני החיצונה, בין מבני הפנימית--שתיהן אסורות, עד שיבטל להן, שהרי ביארנו, שמבטלין מחצר לחצר.  ואם הניחו עירובן בפנימית, ושכח אחד מבני החיצונה ולא עירב--חיצונה אסורה, ופנימית מותרת במקומה; שכח אחד מבני הפנימית ולא עירב--שתיהן אסורות, עד שיבטל להן.

כב  היה אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו--אינן צריכין לערב, אלא כל אחד מהן משתמש בכל חצרו; ואם היה גוי בפנימית--אף על פי שהוא אחד--הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה, עד שישכרו מקומו.

כג  שלוש חצרות הפתוחות זו לזו, ורבים בכל חצר מהן--עירבו שתיים החיצונות עם האמצעית--היא מותרת עימהן, והן מותרות עימה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו, עד שיעשו שלושתן עירוב אחד; היה בכל חצר מהן אחד--אף על פי שרבים דורסין בחיצונה--אינן צריכין לערב, שכל אחד מהן מותר במקומו.  היו שניים בפנימית--הואיל והן אסורין במקומן, עד שיערבו--הרי הן אוסרין על היחידים שבאמצעית ושבחיצונה, עד שיערבו שניים שבפנימית.  זה הכלל:  רגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה; ורגל המותרת במקומה, אינה אוסרת שלא במקומה מפני שעוברת עליהן.

כד  שתי כצוצטריות זו למעלה מזו, שהן למעלה מן המים--אף על פי שעשת כל אחת מהן מחיצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת--אם היו שתי הכצוצטריות בתוך עשרה טפחים, הרי אלו אסורין למלאות, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד, מפני שהן ככצוצטרה אחת.  ואם היה בין העליונה והתחתונה יותר על עשרה טפחים, ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה--שתיהן מותרות למלאות.

כה  לא עשתה העליונה מחיצה, ועשתה התחתונה--אף התחתונה אסורה למלאות:  מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין, שעובר עליה.  עשתה העליונה מחיצה, ולא עשתה התחתונה--העליונה מותרת למלאות, והתחתונה אסורה.  ואם נשתתפו בני התחתונה עם בני העליונה במחיצה שעשו--שתיהן אסורות למלאות, עד שיערבו עירוב אחד.

כו  שלוש דייטות זו למעלה מזו, עליונה ותחתונה של אחד ואמצעית של אחד--לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית, שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות; אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה, שלא דרך אמצעית.

כז  שתי דייטות זו כנגד זו, וחצר אחת תחתיהן ששופכין לתוכה המים--לא ישפכו לתוכה, עד שיערבו שתיהן עירוב אחד.  עשו מקצתן עוקה בחצר לשפוך בה המים, ומקצתן לא עשו--אלו שעשו עוקה, שופכים לעוקה שלהן; ואלו שלא עשו, לא ישפכו לחצר עד שיערבו.  ואם עשו אלו עוקה, ועשו אלו עוקה--כל אחת ואחת משתיהן שופכת לעוקה שלה, אף על פי שלא עירבו.