משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות עירובין

הלכות עירובין פרק א

א  חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהם בבית לעצמו--דין תורה הוא, שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר, ומבתים לחצר, ומהחצר לבתים:  מפני שכל החצר רשות היחיד אחת, שמותר לטלטל בכולה.  וכן הדין במבוי שיש לו לחי, או קורה--שיהיו כל בני המבוי מותרים לטלטל בכולו, ומחצרות למבוי, וממבוי לחצרות:  שכל המבוי, רשות היחיד הוא.  וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות ננעלות בלילה--שכולה, רשות היחיד היא.  זה הוא דין תורה.

ב  אבל מדברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת--אחד חצר, ואחד המבוי, ואחד המדינה; ודבר זה, תקנת שלמה ובית דינו הוא.

ג  וכן יושבי אוהלים, או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה--אין מטלטלין מאוהל לאוהל, עד שיערבו כולן.  אבל שיירה שהקיפוה מחיצה--אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאוהל לאוהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין, ואין אותן אוהלים קבועין להן.

ד  מפני מה תיקן שלמה דבר זה:  כדי שלא יטעו ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה, ולהכניס מהם לחצרות--כך מותר להוציא מן המדינה לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכול, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד, הן רשות היחיד; וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

ה  לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין, ויאחוז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, ויישאר ממנה מקום ברשות כולן, ויד כולן שווה בו כגון החצר לבתים--שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו, כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו, שהוא בלבד רשות היחיד; ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שווה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד עד שיערבו כולן, אף על פי שהכול רשות היחיד.

ו  ומה הוא העירוב הזה:  הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מערב שבת--כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחברו; אלא כשם שיד כולנו שווה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שווה בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי אנו כולנו, רשות אחת.  ובמעשה הזה, לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

ז  העירוב שעושים בני החצר זה עם זה, הוא הנקרא עירובי חצרות; ושעושין אנשי המבוי זה עם זה או כל בני המדינה, הוא הנקרא שיתוף.

ח  אין מערבין בחצרות, אלא בפת שלמה בלבד:  אפילו כיכר מאפה סאה, והיא פרוסה--אין מערבין בה; הייתה שלמה, והיא כאיסר--מערבין בה.  וכשם שמערבין בפת תבואה, כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים; אבל לא בפת דוחן.  ושיתוף, בין בפת בין בשאר אוכלים:  בכל אוכל משתתפין--חוץ מן המים בפני עצמן, או מלח בפני עצמו; וכן כמהין ופטרייות--אין משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים.  עירב מים עם מלח--נעשה כמורייס, ומשתתפין בו.

ט  וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו:  כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי, או מבני המדינה--והוא שיהיו שמונה עשר, או פחות; אבל אם היו מרובים על זה, שיעורו שתי סעודות--שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשישה ביצים בינונייות:  אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות, שתי סעודות לכולן.

י  כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא--כגון פת, ומיני דגן, ובשר חי--אם ישתתפו בו, שיעורו מזון שתי סעודות; וכל שהוא לפתן, ודרך העם לאכול בו פיתן--כגון יין מבושל, ובשר צלי, וחומץ, ומורייס, וזיתים, ואימהות של בצלים--שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות.

יא  נשתתפו ביין חי, שיעורו שתי רביעייות לכולן; וכן בשיכר, שתי רביעייות.  ביצים, שתיים; ומשתתפין בהן, ואפילו הן חיות.  רימונים, שתיים; אתרוג, אחד; חמישה אגוזים, חמישה אפרסקים.  ליטרה ירק, בין חי בין שלוק; ואם היה בשל, ולא בשל--אין מערבין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה.  עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין.  כשות, כמלוא היד; פולין לחין, כמלוא היד; חזין, ליטרה.  והתרדין--הרי הן בכלל הירק, ומערבין בהן.  עלי בצלים--אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת; אבל פחות מכאן, אינו אוכל.  וכל אלו הדברים האמורין, כלפתן הן; ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו.  וכן כל כיוצא בהן; וכל האוכלין, מצטרפין לשיעור השיתוף.

יב  ליטרה האמורה בכל מקום, מלוא שתי רביעייות; ועוכלא, חצי רביעית.  ומנה האמור בכל מקום, מאה דינר; והדינר, שש מעין; והמעה, משקל שש עשרה שעורות; והסלע, ארבעה דינרין.  והרביעית, מחזקת מן המים או מן היין, משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר, בקירוב; נמצאת הליטרה, משקל חמישה ושלושים דינר, והעוכלא, משקל תשעה דינרין פחות רביע.

יג  סאה האמורה בכל מקום, ששת קבין; והקב, ארבעת לוגין; והלוג, ארבע רביעייות; וכבר ביארנו מידת הרביעית, ומשקלה.  ואלו השיעורין שאדם צריך לזכור אותן, תמיד.

יד  אוכל שהוא מותר באכילה--אף על פי שהוא אסור לזה המערב--הרי זה מערב בו, ומשתתף בו.  כיצד--משתתף הוא הנזיר ביין, וישראל בתרומה.  וכן הנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו--מערב בו, ומשתתף בו:  שאם אינו ראוי לזה, הרי הוא ראוי לאחר.

טו  אבל דבר האסור לכול--כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה--אין מערבין ומשתתפין בהן.  ומערבין ומשתתפין בדמאי, מפני שראוי לעניים; ובמעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש--שאין החומש מעכב; ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא שם ראוי לאכילה--אבל לא בגבולין.

טז  כיצד מערבין בחצרות:  גובין חלה אחת שלמה מכל בית ובית, ומניחין הכול בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בית האוצר; אבל אם נתנו בבית שער, אפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות--אינו עירוב.  וכשמקבץ העירוב, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על מצות עירוב; ואומר, בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת.  ויש לקטן, לגבות עירובי חצרות.  ובית שמניחין בו עירוב, אינו צריך ליתן את הפת; ואם היו רגילין להניח בו--אין משנין אותו, מפני דרכי שלום.

יז  וכיצד משתתפין במבוי:  גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין, ומניח הכול בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי, או בבית מן הבתים--אפילו בית קטן או אכסדרה או מרפסת--הרי זה שיתוף; אבל אם הניחו באוויר מבוי, אינו שיתוף.  ואם הניח הכלי בחצר--צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח, כדי שיהיה ניכר.  ומברך, על מצות עירוב; ואומר, בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת.

יח  חלקו את העירוב, או את השיתוף--אף על פי שהוא בבית אחד, אינו עירוב; אבל אם מילאו את הכלי מן העירוב, ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר--מותר.

יט  המשתתפין במבוי, צריכים לערב בחצרות, כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי; לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכין עליו, ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת.  בני חבורה שהיו מסובין בבית, וקדש עליהן היום--פת שעל השולחן, סומכין עליה משום עירובי חצרות; ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, סומכין--אף על פי שהן מסובין בחצר.

כ  לקח אחד מבני החצר פת אחת, ואמר הרי זה לכל בני החצר, או אוכל כשתי סעודות, ואמר הרי זה לכל בני המבוי--אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד; אבל צריך לזכות להן בו, על ידי אחר.  ויש לו לזכות להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו העברי, ועל ידי אשתו; אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים--מפני שידן כידו.

כא  וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה--שהקטן זוכה לאחרים, בדבר שהוא מדברי סופרים.  ואינו צריך להודיע לבני החצר, או לבני המבוי, שהרי זיכה להן, ועירב עליהן--שזכות היא להן, וזכין לאדם שלא בפניו.

כב  [כא] אין מערבין ולא משתתפין בשבת, אלא מבעוד יום; ומערבין עירובי חצרות ושיתופי מבואות, בין השמשות--אף על פי שהוא ספק מן היום, ספק מן הלילה.  ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי ואפשר לאוכלו, כל בין השמשות.  לפיכך אם נפל עליו גל, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת מבעוד יום--אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב; ואם ספק, הרי זה עירוב--שספק העירוב, כשר.

כג  [כב] נתן העירוב או השיתוף במגדל, ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה--אם אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות--הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאוכלו.  הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך--אין מערבין בה:  שעדיין היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום.