משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שבת

הלכות שבת פרק כד

א  יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו--משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם).  לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאי זו סחורה ילך למקום פלוני--כל זה וכיוצא בו, אסור:  שנאמר "ודבר דבר", דיבור אסור; והרהור מותר.

ב  אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן--שהרי זה מהלך, לעשות חפצו.  וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת--שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו.

ג  במה דברים אמורים, בשהחשיך על התחום לעשות דבר שאסור לעשותו בשבת; אבל אם החשיך לעשות דבר שמותר לעשותו בשבת, הרי זה מותר.  כיצד:  אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין, או לשכור פועלין; אבל מחשיך הוא לשמור פירות, שהרי מותר לשמור בשבת.  ומחשיך להביא בהמה או פירות תלושין:  שהבהמה--קורא לה והיא באה, אף על פי שהיא חוץ לתחום; ופירות תלושין--אילו היו שם מחיצות, היה מותר להביאן בשבת.  וכן אומר אדם לחברו, לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם היו שם בורגנים, היה הולך לשם בשבת.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  מותר לאדם לומר לפועל, הנראה שתעמוד עימי לערב; אבל לא יאמר לו, היה נכון לי לערב--שנמצא עושה חפצו בשבת.  ואסור לרוץ ולדלג בשבת, שנאמר "מעשות דרכיך" (ישעיהו נח,יג)--שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול.  ויורד אדם בור ושיח ומערה, אפילו הן מאה אמה; ומטפס ויורד ושותה, ומטפס ועולה.  ואסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, שנאמר "ודבר דבר" (שם)--שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת.

ה  מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת, או לבית המדרש; ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה, כגון מקוה לידע אם יש כשיעור, או בגד לידע אם מקבל טומאה.  ופוסקין צדקה לעניים.  והולכין לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ואפילו לתרטיאות וטרקלין של גויים, לפקח על עסקי רבים בשבת.  ומשדכין על התינוקת לארס, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.  ומבקרין חולין, ומנחמים אבילים; והנכנס לבקר את החולה, אומר שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא.  ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.  ואומר לו לך למקום פלוני, לא מצאת שם הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה הבא במאתיים--ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח.  שכל אלו וכיוצא בהן--מצוה הן, ונאמר "עשות חפציך" (ישעיהו נח,יג):  חפציך אסורין, חפצי שמיים מותרין.

ו  מפליגין בים הגדול בערב שבת, לדבר מצוה; ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת.  ומפירין נדרים בשבת, בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת; ונשאלין לחכם על נדרים שהן לצורך השבת ומתירין, אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת:  שדברים אלו, דברי מצוה הן.

ז  אין עונשין בשבת; אף על פי שהעונש מצות עשה, אינה דוחה שבת.  כיצד--הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה, אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת:  שנאמר "לא תבערו אש, בכול מושבותיכם, ביום, השבת" (שמות לה,ג)--זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין, לשאר עונשין.

ח  מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת, בין תלושים בין מחוברין; ואם בא אדם ליטול מהן, או בהמה וחיה לאכול מהן--גוער בהן ומכה בהן, ומרחיק.  והלוא דבר זה מחפציו הוא, ולמה הוא מותר--מפני שלא נאסר אלא להקנות לעצמו חפצים שאינן עתה מצויים, או להשתכר ולהרוויח ולהיטפל בהנאה שתבוא לידו; אבל לשמור ממונו שכבר בא לידו, עד שיעמוד כמות שהוא--מותר:  הא למה זה דומה, לנועל ביתו מפני הגנבים.

ט  המשמר זרעיו מפני העופות, ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה--לא יספק ולא ירקד, כדרך שעושה בחול:  גזירה, שמא ייטול צרור ויזרוק ארבע אמות ברשות הרבים.

י  כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין:  והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק.  כיצד:  מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים, להביא לולב או שופר; וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית, עירוב שעשה.  וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות--הרי זה מותר.  אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה--אסור.  לפיכך אין מעשרין את הוודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי.

יא  קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית--אין בית דין מצווין להפרישו.  וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו.

יב  אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול.  ומפני מה נגעו באיסור זה--אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר" (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול--כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן:  שהרי הוא בטיל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח" (שמות כג,יב; דברים ה,יג).

יג  ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ויבוא לידי מלאכה.  ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם.  ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אלא כלים הצריך להם, כמו שיתבאר.