משנה תורה לרמב"ם  ספר זמנים הלכות שבת
הלכות שבת פרק יג
א אין המוציא מרשות לרשות או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, חייב--עד שיעקור מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה.
ב ידו של אדם, חשובה לו כארבעה על ארבעה; לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו, והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה--חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה, והחזיר ידו אליו--חייב: ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו, הואיל והוא בידו, הרי הוא כמונח בארץ.
ג היה אוכל ויוצא מרשות לרשות, וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות--חייב: מפני שמחשבתו משימה פיו מקום, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשייות אלו, והשתין מים או רקק ברשות שנייה--חייב: שהרי עקר מרשות, והניח ברשות שנייה, ומחשבתו עושה אותו, כאילו עקר מעל גבי מקום. היה עומד ברשות זו, ופי אמה ברשות שנייה, והשתין בה--פטור.
ד היה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל משם מים מעל גבי גומה מלאה מים, והוציאן--חייב: שהמים כולן, כאילו הן מונחין על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי המים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות, והוציא--פטור: שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפין על פני המים, והוציאם--שהוא פטור. וכן אם היה שמן על גבי המים, וקלט מן השמן, והוציאו--פטור.
ה כבר אמרנו, שאין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיעקור, ויניח; אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר--פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה וחפץ בידו, ונטל אחר ממנו; או שנתן אחר לידו חפץ, והחזיר ידו אליו: שניהם פטורים--מפני שזה עקר, וזה הניח.
ו במה דברים אמורים, בשהייתה ידו למעלה משלושה; אבל אם הייתה ידו בתוך שלושה סמוך לארץ--הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.
ז היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט חברו ידו מרשות שנייה, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו, והכניסו אצלו; או שהוציא חפץ מאצלו, והניחו ביד זה העומד: זה העומד לא עשה כלום--שהרי חברו נתן בידו, או נטל מידו; וחברו חייב--שהרי עקר, והניח.
ח היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם--חייב: מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כעקירת החפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה.
ט לפיכך אם יצא בחפץ שבידו, או על גביו, ולא עמד ברשות שנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו--אפילו יצא ונכנס כל היום כולו, עד שיצא היום--פטור: לפי שעקר, ולא הניח. ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו, עדיין פטור הוא--עד שיעמוד לנוח.
י [ט] וכן מי שהייתה חבילתו על כתפו--רץ בה אפילו כל היום כולו, ואינו חייב עד שיעמוד: והוא, שיהיה רץ בה; אבל אם הלך מעט מעט--הרי זה כעוקר ומניח, ואסור. לפיכך מי שקדש עליו היום, וחבילתו על כתפו--רץ בה עד שיגיע לביתו, וזורקה שם כלאחר יד.
יא [י] עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד--אפילו כל היום כולו--מותר. במה דברים אמורים, בשעמד לנוח; אבל אם עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך, וכשיעמוד חוץ לארבע האמות, חייב: והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות, לנוח; אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כמהלך, ואינו חייב, עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע האמות.
יב [יא] היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה שהיה מונח והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר החפץ כמה מילין--פטור: לפי שלא עקר החפץ כולו, מעל גבי הארץ. ואם משך החפץ, וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע--חייב: שהמגלגל, עוקר הוא.
יג [יב] עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך, והוציאו לרשות שנייה--פטור: מפני שלא הייתה עקירה ראשונה לכך; ונמצאת כאן הנחה, בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חברו לעמוד, נוטלו מעל גבי חברו--הרי זה פטור: שהרי יש כאן עקירה, בלא הנחה.
יד [יג] הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף--פטור: מפני שאין זו, הנחה שנתכוון לה. לפיכך אם נתכוון בשעת זריקה לכך, חייב.
טו [יד] הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגודו בידו--אם יכול למשוך החפץ אצלו, פטור: שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח.
טז [טו] הזורק, ונחה בתוך ידו של חברו--אם עמד חברו במקומו, וקיבלה--הזורק חייב, שהרי עקר והניח; ואם נעקר חברו ממקומו, וקיבלה--פטור. זרק, ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות--פטור: כאילו נעקר אחר, וקיבלו--שאין ההנחה הגמורה, אלא שינוח החפץ, במקום שהיה לו לנוח, בשעת עקירה.
יז [טז] הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע--אף על פי שעבר החפץ באוויר רשות הרבים, פטור: והוא, שיעבור למעלה משלושה; אבל אם עבר בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו--אף על פי שנעקר או נתגלגל, ויצא החפץ לרשות היחיד האחרת--הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים, ולפיכך חייב.
יח וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע--פטור; ואם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו--אף על פי שחזר ונתגלגל, ויצא לרשות הרבים השנייה--הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד, ולפיכך חייב.
יט [יז] המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה--חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשייות הרבים מצטרפים, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.
כ [יח] המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע--חייב, ואפילו הושיט למעלה מאוויר רשות הרבים: שכן הייתה עבודת הלויים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה--ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא.
כא [יט] במה דברים אמורים, בשהיו שתי רשייות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו; אבל אם היו שתי הרשייות בשני צידי רשות הרבים--אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, פטור.
כב [כ] שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באוויר רשות הרבים--מותר להחזירה אליו, לחצרו; אבל להכניסה לאותה חצר שנייה, אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו, שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד, הרי זה אסור להחזירה אצלו; אלא קנסו אותו, שתהא ידו תלויה עד שתחשך.
כג [כא] המתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע--חייב: שהרי נעשה שיעור המלאכה, ונעשת מחשבתו--שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה, עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. אבל אם נתכוון לזרוק ארבע, ונח החפץ בסוף שמונה--פטור: לפי שנח במקום שלא חישב שתעבור בו, וכל שכן שתנוח; לפיכך אם חישב בעת זריקה, שינוח החפץ בכל מקום שירצה--חייב.
כד [כב] זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות--פטור. זרק חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות--אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס, חייב; ואם לא נח כלל, הרי זה פטור.
|
