משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שבת

הלכות שבת פרק יב

א  המבעיר כל שהוא, חייב:  והוא, שיהא צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה--פטור, מפני שהוא מקלקל.  והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו--חייב, אף על פי שהוא משחית:  מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה--שכל אלו מתקנים הן, אצל יצרן הרע.  וכן המדליק את הנר, או את העצים, בין להתחמם, בין להאיר--הרי זה חייב.  המחמם את הברזל כדי לצרפו במים--הרי זה תולדת מבעיר, וחייב.

ב  המכבה כל שהוא, חייב.  אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ.  אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור:  ואם נתכוון לצרף, חייב--שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה.  ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים.  הנותן שמן לתוך הנר הדלוק, חייב משום מבעיר; והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה.

ג  דליקה שנפלה בשבת--המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב:  שאין איבוד הממון דוחה שבת, אלא איבוד נפשות.  לפיכך ייצאו בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

ד  ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה.  אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים--עושין מהן מחיצה, אף על פי שוודאי מתבקעין ומכבים:  שגרם כיבוי, מותר.  וכופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה.

ה  תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור--מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור לו האש.

ו  טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה; ואם כבתה, כבתה.  וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו; ואם כבה, כבה.  ונותן מים, מן הצד שעדיין לא נתלית בו האור; ואם כבתה, כבתה.  שכח נר דלוק על גבי הטבלה, נוער את הטבלה והוא נופל; ואם כבה, כבה:  אבל אם הניחו מבערב--אף על פי שכבה, אסור לטלטלו.

ז  נוכרי שבא לכבות--אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו.  אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו--והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו.  ובדליקה התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.

ח  ההוצאה מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא.  ואף על פי שדבר זה, עם כל גופי תורה, מפי משה, מסיניי נאמרו--הרי הוא אומר בתורה "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא" (שמות לו,ו):  הא למדת שההבאה, מלאכה קורא אותה.  וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע--הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.

ט  אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה.  אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור--פטור.  וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע, ברשות הרבים--אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה, ויניחו בצד האחרת.

י  הזורק מרשות לרשות, או המושיט--הרי זה תולדת המוציא, וחייב.  וכן הזורק או המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע--הרי זה תולדת המוציא, וחייב.  והזורק כלאחר יד, פטור.

יא  המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשייות אלו לרשות שנייה--פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו.  קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו--פטור, עד שיוציא את כל הקופה.  וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד.  [יב] המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו--חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין.  וכן המוציא על כתפו--חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה ברשות הרבים:  שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה, שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר ז,ט); וכל המלאכות, ממשכן לומדין אותן.

יב  [יג] אבל המוציא לאחר ידו, בפיו, ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד ובגד, בפי בגדו, במנעלו, ובסנדלו--פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.

יג  [יד] המוציא משאוי על ראשו--אם היה משאוי כבד, כגון שק מלא או תיבה ומגדל וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו, ותופס בידו--חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו, או בידו.  אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד או סכין או ספר על ראשו, והוציאו, והוא אינו אוחז בידיו--הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין:  שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהם.  המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים--אף על פי שהעבירו למעלה מראשו, חייב.

יד  [טו] מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן; ויש לו לטלטל, בכל המרובע הזה.  ובאמה שלו, מודדין לו; ואם היה ננס באבריו, נותנין לו ארבע אמות בבינונית של כל אדם.  ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה "שבו איש תחתיו" (שמות טז,כט)--שלא יטלטל חוץ למרובע זה; אלא במרובע זה, שהוא כמידת אורך האדם כשיפשוט ידיו ורגליו--בו בלבד, יש לו לטלטל.

טו  [טז] היו שניים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה--מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו; ואם היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים--הוא מותר עימהן והן מותרין עימו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.

טז  [יז] לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחברו שעימו בתוך ארבע אמות; וכן חברו לחברו האחר שבצידו, אפילו הן מאה:  ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת--מותר, מפני שכל אחד מהן לא טילטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

יז  [יח] הואיל ויש לו לאדם לטלטל, בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה, חמש אמות ושלושה חומשי אמה.  לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה.  וכל מקום שאמרנו מתחילת ארבע לסוף ארבע, או המעביר ארבע אמות חייב--הוא מתחילת האלכסון של ארבע אמות, עד סופו; ואם העביר פחות מזה, פטור.

יח  [יט] נמצא כאן, שלוש מידות; כיצד:  העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה, והניחו במקום אחר ברשות הרבים--אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות, הרי זה מותר; היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלושה חומשי אמה, פטור; היה ביניהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה בשווה--הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.