משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שבת

הלכות שבת פרק ו

א  אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת--אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת; ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן.

ב  גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת--אם בשביל ישראל עשה אותה--אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת, וימתין בכדי שתיעשה:  והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה, עד שיידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת.  ואם בשביל עצמו בלבד עשה, מותר ליהנות בה בשבת.

ג  כיצד:  גוי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  עשה כבש לירד בו מן הספינה, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ליקט עשבים להאכיל לבהמתו, מניח ישראל בהמתו לאכול מהן:  והוא, שלא יהא הגוי מכיר לאותו ישראל--שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל.  וכן כל דבר שאפשר להרבות בו--לא ייהנה בו בשבת, אלא אם כן אינו מכירו.

ד  אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו, נהנה אחריו ישראל בשבת--ואף על פי שהוא מכירו.  נר הדלוק במסיבה בשבת--אם רוב ישראל, אסור להשתמש לאורה, שהמדליק, על דעת הרוב מדליק; ואם רוב גויים, מותר להשתמש לאורה; מחצה למחצה, אסור.  נפלה דליקה בשבת, ובא גוי לכבות--אין אומרין לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו; וכן כל כיוצא בזה.

ה  מת שעשו לו גויים ארון, וחפרו לו קבר בשבת, או הביאו לו חלילין לספוד בהן--אם בצנעה--ימתין בכדי שייעשו למוצאי שבת, וייקבר בו.  ואם היה הקבר בסרטיה גדולה, והארון על גביו, וכל העוברין והשבין אומרים שזה שהנוכרים עושין עכשיו בשבת, לפלוני הוא--הרי זה לא ייקבר בו אותו ישראל עולמית, מפני שהוא בפרהסיה.  ומותר לקבור בו ישראל אחר--והוא, שימתין בכדי שייעשה.  וכן כל כיוצא בזה.

ו  גוי שהביא חלילין בשבת למת--אף על פי שהביאן מצד החומה--ימתין למוצאי שבת כדי שיבואו ממקום קרוב, ואחר כך יספדו בהן:  שמא בלילה הביאום ממקום אחר עד החומה, ובבוקר נכנסו בהן.  ואם ידע בוודאי שממקום פלוני הביאום בשבת, ימתין כדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת--והוא שלא יהא הדבר בפרהסיה גדולה, כמו שאמרנו.

ז  עיר שישראל וגויים דרין בתוכה, והייתה בה מרחץ המרחצת בשבת--אם רוב גויים, מותר לרחוץ בה למוצאי שבת מיד; ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שייחמו חמיו:  שבשביל הרוב הוחמו.  מחצה למחצה, ימתין בכדי שייחמו חמיו.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה זו בשבת--אף על פי שעבר ומכין אותו מכת מרדות--מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב, אחר שימתין בכדי שתיעשה.  ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שייעשו, אלא מפני דבר זה:  שאם תאמר יהא מותר מיד--שמא יאמר לגוי לעשות לו, וימצא הדבר מוכן מיד; וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שייעשו, לא יאמר לגוי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת.

ט  דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות--מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת:  והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.

י  כיצד:  אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת או לשוט על פני המים, כדי להביא לו שופר, או סכין למילה; או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב, מים חמין להרחיץ בהם קטן או מצטער.  וכן כל כיוצא בזה.

יא  הלוקח בית בארץ ישראל, מותר לו לומר לגוי לכתוב לו השטר בשבת--שאמירה לגוי, איסורה מדברי סופרים, ומשום יישוב ארץ ישראל, לא גזרו בדבר זה.  וכן הלוקח בית מהם בסוריה, שסוריה כארץ ישראל לדבר זה.

יב  פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו; ואף על פי שהוא עושה בשבת, מותר.  וכן השוכר את הגוי לימים הרבה--מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת.  כיצד:  כגון ששכר הגוי לשנה או לשתיים, שיכתוב לו או יארוג לו--הרי זה כותב ואורג בשבת, ומותר, כאילו קצץ עימו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה.  והוא שלא יחשוב עימו, יום יום.

יג  במה דברים אמורים, בצנעה, שאין הכול מכירים שזו המלאכה הנעשית בשבת, של ישראל היא; אבל אם הייתה ידועה וגלויה ומפורסמת, אסורה--שהרואה את הגוי עושה, אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו, בשבת.

יד  לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו, או כותלו, או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתיים לבנות לו חצר, או ליטע לו כרם--אם הייתה המלאכה במדינה, או בתוך התחום--אסור לו להניחן לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום--מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלין, כשהן עושין בשבת.

טו  וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי, אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן, או באריסות ירד להן.  ודבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו, או ליתנו באריסות--אסור להשכירו לגוי:  מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת, והוא נקרא על שם הישראלי בעליו.

טז  מותר להשאיל כלים ולהשכירן לגוי, ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת--מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים; אבל בהמתו ועבדו, אסור--מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.

יז  המשתתף עם הגוי במלאכה, או בסחורה, או בחנות--אם התנו בתחילה שיהיה שכר השבת לגוי לבדו אם מעט אם הרבה, ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו--מותר.  ואם לא התנו מבתחילה--כשיבואו לחלוק, נוטל הגוי שכר השבתות כולן לבדו, והשאר חולקין אותו; ואינו מוציא לו כלום כנגד יום השבת, אלא אם כן התנה בתחילה.  וכן אם קיבלו שדה בשותפות, דין אחד הוא.

יח  אם לא התנו, ובאו לחלוק השכר, ולא היה שכר שבת ידוע--ייראה לי שהגוי נוטל לבדו שביע השכר, והשאר חולקין.  הנותן מעות לגוי להתעסק בהן--אף על פי שהגוי נושא ונותן בשבת, חולק עימו שכר בשווה; וכן הורו כל הגאונים.

יט  לא ייתן אדם בערב שבת כלים לאומן גוי לעשותן, אף על פי שפסק עימו--אלא בכדי שייצא בהן מביתו, קודם שחשיכה; וכן לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילוונו, ולא ימשכננו, ולא ייתן לו במתנה--אלא בכדי שייצא באותו חפץ מפתח ביתו, קודם השבת:  שכל זמן שהוא בביתו, אין אדם יודע אימתיי נתן לו; וכשייצא הגוי מביתו בשבת, וחפץ ישראל בידו, ייראה כמי שהלווהו לגוי או מישכנו או פסק עימו או מכר לו, בשבת.

כ  הנותן איגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת--אם קצץ עימו שכר הולכה--מותר, ואפילו נתנה לו ערב שבת עם חשיכה:  והוא שייצא בה מפתח ביתו, קודם השבת.  ואם לא קצץ--אם יש במדינה אדם קבוע שהוא מקבץ האיגרות ושולח אותם לכל מדינה ומדינה עם שלוחיו, מותר ליתן לגוי האיגרת:  והוא שיהיה שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, קודם השבת--שמא זה שמקבץ האיגרות ושולחן, ביתו סמוך לחומה הוא.  ואם אין שם אדם קבוע לכך, אלא הגוי שנותנין לו האיגרת, הוא שמוליכה לעיר אחרת--אסור לשלח ביד גוי האיגרת לעולם, אלא אם כן קצץ לו דמים.

כא  גוי שהביא חפציו בשבת, והכניסן לבית ישראל--מותר; ואפילו אמר לו הניחן בזווית זו, הרי זה מותר.  ומזמנין את הגוי בשבת, ונותנין לפניו מזונות לאוכלן; ואם נטלן ויצא--אין נזקקין לו, מפני שאין שביתתו עלינו.  וכן נותנין מזונות לפני הכלב בחצר; ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו.

כב  מי שהיה בא בדרך, וקדש עליו היום, והיה עימו מעות--נותן כיסו לנוכרי להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו.  ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה, ואף על פי שנתנו לו משחשיכה--מותר:  מפני שאדם בהול על ממונו, ואי אפשר שישליכו; ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים--יבוא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה.

כג  במה דברים אמורים, בכיסו; אבל מציאה, לא ייתן לנוכרי, אלא מוליכה, פחות פחות מארבע אמות.

כד  [כג] ישראל שעשה מלאכה בשבת--אם עבר ועשה בזדון, אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם; ושאר ישראל, מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד:  שנאמר "ושמרתם, את השבת, כי קודש היא" (שמות לא,יד)--היא קודש, ואין מעשיה קודש.  כיצד:  ישראל שבישל בשבת במזיד, למוצאי שבת ייאכל לאחרים; אבל לו, לא ייאכל עולמית.  ואם בישל בשגגה--למוצאי שבת יאכל, בין הוא בין אחרים, מיד.  וכן כל כיוצא בזה.

כה  [כד] פירות שיצאו חוץ לתחום, וחזרו--בשוגג, ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה, ולא נשתנו; במזיד, לא ייאכלו עד מוצאי שבת.

כו  [כה] השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק, לא ייתן לו שכרו של שבת--לפיכך אין אחריות שבת עליו; ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה, נותן לו שכרו מושלם--לפיכך אחריות שבת עליו.  ולא יאמר לו, תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה, או של עשרה ימים.